אני יושב, מול המחשב,
ולפתע על הצג מופיעה,
כמו משום מקום, לא צפויה,
הודעה.
"היי" זה כל מה שנאמר,
אבל זה יותר ממספיק,
אני מרגיש דקירה, צביטה,
באזור הבטן ריק.
זה כואב?
זה בהחלט מורגש עמוק,
אני מרגיש טיפה חלש,
אני כמעט נכנס לשוק.
רעד עובר בי,
צמרמורת. ומשחיר מסביבי,
קור וחום, מתחלפים,
געגוע מנקר בי.
אך למרות כל זאת,
אני יושב, מבט קפוא,
העיניים, עודן יבשות,
הן מזמן כבר לא בכו.
באצבעות רועדות אני מקליד "היי".
מחזיק שיחה, סתמית, פשוטה,
עכשיו אני ידיד בשבילה,
כואב, מעצם ההגדרה.
הדם זורם, כל כך מהר,
דפיקות חזקות בראש,
אני מרגיש את האנדרנלין,
ממיס אותי מבפנים, בוער.
והוא לא יפסיק לדפוק,
אמנם אמרת שזה נגמר,
אמירה היא רק מילים,
והוא דופק עדיין,
למרות היותו ברסיסים.
אני לא יכול.
אני עוצר, מסתובב,
גב למחשב.
חייב אוויר, אבל אין,
ושוב משחיר בעיניים.
את מרגישה משהו?
מה עובר לך בראש?
האם מה שהיה, נשמר? נמחק?
הישנו שריד המתנוסס בליבך?
אולי ברגעים אלו, מאחורייך מישהו,
רוכן ומחבק אותך עם נשיקה על הצוואר,
כמו שהייתי עושה, פעם,
בזמן שהיה כולו שלנו? המחשבה מכאיבה.
קשה להיות ממוקד,
הכל כאילו מאבד פוקוס,
החמצן עוזב את השרירים,
והרגשה של התרוקנות וחולשה.
אני נשען אחורה, לא עצוב,
אני מאמץ את ההרגשה, נשטף איתה,
קרוב, ללב, חודרת עמוק, דרכו,
רגשות הם כימיקלים ממכרים.
מכאיבים טיפה, אפילו.
ואולי הכל אשלייה,
ואולי אני עיוור, רגשי,
ואולי זה באמת, אמיתי,
אבל לא אדע. הרי זה נגמר.
רק נשאר לי - להיאחז בשרידים. |