היום כשהתעוררת בבוקר הייתה לך תחושה מאוד מוזרה, תחושה כזאת
שאתה מבין שלא נותרו לך הרבה ימים לחיות, שהנה עוד שבוע לכל
היותר אתה תשכב במיטה הזאת ולא תקום יותר. אין יותר מה לעשות,
לבן אדם בן 75 יש לעתים את המחשבות הללו כמעט כל בוקר. אשתו
זהבה מתה מזמן ממחלה סופנית ואתה, אתה נשארת בודד במערכה.
קם לך באדישות, מתנדנד על שתי הרגליים הרזות שלך, רועד בגלל
דלקת הפרקים האיומה שלך והולך לכיוון החלון לנשום קצת אויר
צח.
השמש הגדולה מחממת לך את הפנים ועוטפת אותך ברכות, ילדים בחוץ
משחקים בגן, צועקים וצוחקים, ממש כמו רמי כשהיה קטן. אתה מחייך
חיוך עקום ובראשך רק מחשבה אחת, אולי זאת הפעם האחרונה שתשמע
את הקולות האלה (שגם אותם כבר אתה שומע בקושי).
נעזר בקירות אתה הולך לכיוון המטבח, מכין לך כוס תה כמו בכל
בוקר, פותח את הדלת ולוקח את העיתון שמונח שם ומתיישב בכוח על
הכיסא הרופף ושותה את התה עם כמה קרקרים בצד. בעיתון כמה כתבות
על רצח, פיגועים ועוד עימותים בין המתנחלים. אבל אותך זה לא
מעניין, "אני הולך למות עוד כמה ימים", רק זה מהדהד לך בראש.
פתאום יש לך מין תחושת דחף כזאת לעבור על כל האלבומים הישנים
שבארון. זז ?"? אחר ?"? בכבדות ולאט לאט מתכופף ומוציא כמה
אלבומים. פותח לאט... הנה התמונות מיום החתונה שלך וזהבה,
הייתם כל כך צעירים אז. בני 20 תמימים שכמוכם, היא נראית
בתמונה כל כך יפה, שלווה, תמימה...
אתה מזיל כמה דמעות וסוגר את האלבום. פותח טלוויזיה, רואה את
כל הקשקושים שרצים על המסך (גם לראות כבר קשה לך), שומע את
מהדורת הבוקר, את הילדים צווחים בחוץ, את הרוח מזיזה את העצים,
ואתה, אתה הולך למות היום. לאט לאט אתה נהיה עייף, נרדם על
הספה וישן כשבראשך אתה יודע, הנה, הגיע היום.