הוא יושב מולי, מתעמק לרגע בדף מקומט ומלא בכתב קטן וצפוף
הנושא את שמי. מתמתח, מקפל את הדף באיטיות ומניח אותו על
השולחן. אני מביטה אל תוך עיניו ובוחנת את פניו המוכרות.
שותקת, נותנת לו להתחיל.

"אז מה שלומך?" הוא פותח בהתעניינות. "כתמול שלשום, עדיין
תקועה", אני עונה בטון ענייני, "ומה איתך?" אני שואלת מתוך
הרגל, מנסה להשמיע טון אמפתי. ברור לשנינו מי עיקר השיחה. "אני
בסדר", הוא עונה במלמול, ממהר לסיים את טקס הפתיחה הקבוע.

"תקועה? מה עוצר אותך?" הוא מנסה לברר בפעם המי-יודע-כמה. אני
משפילה את המבט ונודדת לעולמי, בניתי אותו על חוף מושלג ורחוק.
"זה שוב הוא", קולו העבה קוטע את הזייתי, ספק שואל ספק קובע.
גיל שלי. אני מסיטה את המבט ומתכנסת אל תוך עצמי. זה יכול
להיות רק הוא. הכול כאין וכאפס לעומתו והוא מהווה את כלל
עולמי. אני שותקת ומהרהרת בקושי הזה שבמילים.

"יהיה לנו מאוד קשה להתקדם אם לא תשתפי פעולה..." הוא אומר
בזהירות יתרה, "כמו בכל מצב זוגי", הוא ממשיך לאחר הפוגה קצרה,
נדמה שלא שם לב לאירוניה שבדבריו. "תבין עמוס", אני מתעלמת
מדו-המשמעות, "נורא קשה לי לדבר עליו". זה נכון. "אני מבין את
הקושי בהעלאת רגשות מעין אלו, לא פתורים -" הוא מפטיר בפשטות.
אתה לא. אני חושבת על כל שאר האנשים שבוודאי אמר להם את
המשפט הזה וזה גורם לי להתנכר אליו עוד יותר. "אבל זהו חלק
בלתי נפרד מתהליך הריפוי", הוא משלים.

אני לא מקשיבה אלא מתמקדת בנקודה נעלמת באוויר שמאחוריו
וממלמלת שוב "נורא קשה לי לדבר עליו". אני מרגישה כלואה. מטפסת
על סורגי המציאות שמקיפים אותי, מחפשת פרצה אך  מוצאת עצמי
מתנפצת שוב על חומת הבדידות הווירטואלית שלי. "האהבה שלי עשויה
מבדידות בלבד", אני נזכרת בשיר ישן. עמוס בוחן אותי. אני רוצה
לברוח לחלומות, אבל נלחמת בעצמי.

"אולי תנסי בכל זאת?" הוא ממשיך בקושי את השיחה. "זה ממש חטא,"
אני מנסה לתרגם את פחדיי למילים. "גיל שלי, הוא הוויה שלמה.
לצמצם אותו למילים..." עמוס פותח את פיו ומנסה לומר משהו, אך
אני מתעלמת וממשיכה, "זה כמו ש... אממ... אלוהים לא לובש דמות
אדם. אתה מבין, זה נורא מגביל", הזמן, המקום, הפערים. קשה לי
מדי לבטא את ההברות אז אני גודעת המשפט לפני סופו.

פניו של עמוס עוטות הבעה מודאגת במקצת והקמטים על מצחו נראים
עמוקים מהרגיל, למרות שכבר שמע אותי מדברת על גיל שלי בצורה
כזו - משווה לו עליונות מוחלטת. הוא שותק לדקה ארוכה ואני
מחייכת לעצמי. "מה משעשע אותך?" הוא שואל בטון רציני. אתה.
זה שאתה מעולם לא אהבת ומעולם לא תאהב כמו שאני אוהבת את גיל
שלי. ההססנות שלך. התחמקות שלך מלומר לי את האמת בפנים; שאני
טוטאלית מדי, אובססיבית, תלותית. "שום דבר", אני מצנזרת.

"פעם אהבת?" אני שואלת ברצינות תהומית, "פעם אהבת באמת? הרגשת
שתתמוטט ללא הישות האחת -שהיא מעבר לכל הגדרות? ידעת שהכול חסר
ערך לעומת מושא אהבתך - שהיא השלמות הנצחית? הושטת יד קצרה
וכמהה בחלומך ופיללת שזה ייגמר בנגיעה, לפחות בקצוות של השער,
לפחות בהילה דמיונית? פעם הרגשת שתמות אם נטל האהבה יכביד עליך
מעט יותר?" מצחיק איך שצ'כוב וגפן מתערבבים לי עם המחשבות.
ניחא, אולי הקיטשיות הזאת, כשהיא באה ממני, תגרום לו להבין.

"זה לא -" הוא ממלמל, אך אני קוטעת אותו בגסות - "דמאט! תהיה
פעם אחת פתוח וכנה איתי. אהבת או לא?"

"כן. אהבתי. אם את כל-כך מתעקשת", הוא אומר ומרכין את ראשו.
עיניו בוהקות לרגע ואני מחככת ידיי בציפייה להתפרצות רגשות מצד
האדם הקר שמולי, אך מהר מאוד ארשת פניו חוזרת למצבה הרגיל וכבר
אין צורך במילים.

אני מביטה בשעון הקיר שמולי ונוכחת לדעת ש-45 הדקות שלנו נגמרו
זה עתה. "אני אלך עכשיו", אני מודיעה בנימה שקטה אך החלטית.
"נגמר הזמן?" אתה שואל בפליאה ומסתובב אחורה לעבר השעון.
"להתראות", אני מפטירה וממהרת לצאת מן הקליניקה.

היא יושבת מולי, מתעמקת לרגע בדף מקומט ומלא בכתב קטן וצפוף
הנושא את שמי. מתמתחת, מקפלת את הדף באיטיות ומניחה אותו על
השולחן. אני מביט אל תוך עיניה ובוחן את פניה המוכרות.

"אני כבר לא יכול להכיל את האהבה שלי אליה", אני מתחיל וממהר
להמשיך לפני התגובה הצפויה - מראש. "כן, אני מודע לכל הפערים
ולקושי העצום שכרוך בלהתגבר עליהם. אבל זה לא מה שמציק לי,
דוקטור. מטרידה אותי המחשבה שהיא לא אוהבת אותי. רגשות הם
חבויים ונסתרים מידי בשביל למצוא אותן באוסף מילים מצוחצח כמו
של ענבר".

"גיל," הדוקטור עונה לאחר מספר שניות של בהייה בפניי, "אתה
צריך כבר להבין שהיא לא באמת אוהבת אותך. כל התכונות האלו שאתה
מייחס לה, הן רק בראש שלך, הרגשות האלו הם ווירטואליים לגמרי.
אני מניחה שיש לה חיים מלאים גם בלעדיך, כמה קשה שזה יהיה,
עליך להשלים עם זאת." הפצצה הושלכה סוף-סוף. אני רוצה להתנפל
עליה ולהאשים אותה בכל עוונות העולם. אבל אולי היא צודקת.

"ענבר שלי..." אני פולט ובורח החוצה, אין כאן זרימה של אויר.
"לאן אתה הולך?" קולה של הדוקטור מהדהד מאחורי. אבל אני רק
רוצה לברוח. אני כל-כך פחדן לפעמים.

"זו הפגישה האחרונה שלנו", אני מציינת בהיכנסי אל הקליניקה.
"כן?" אתה שואל בפליאה. "כן", אני עונה בקול קר. "זה נגמר.סוף
לאהבה. הייתה הסכמה הדדית שאין כזו בינינו." הגבות של עמוס
מתעגלות והלסת נשמטת מטה - ממש כמו בסרט מצויר. "הסכמה הדדית?
את לא אוהבת אותו?" תכננתי בראשי עשרות תשובות לשאלה הזו,
אפילו ניסיתי להאמין בהן, אבל בסוף עניתי תשובה עניינית;
"צדקת. כן, צדקת. גיל לעולם לא יהיה שלי. לעומתי, יש לו חיים
מלאים משל עצמו. הוא טוען שאי אפשר להמשיך ככה. אני מסיימת את
הטיפול היום, אין טעם שאשב כאן כשכבר הבנתי שאין דבר כזה אהבה.
להתראות." "בואי נדבר על זה", אתה משיב כשאתה מבחין שאני כבר
מחוץ לדלת, אבל מהר מאוד מבין שאבוד לך. "להתראות ענבר", אתה
קורא אחריי.