כולם כאן שווים. לאפס.

בבית החרושת עובדים שעות מול הסרט הנע. עבודה חדגונית של העברת
רכיבים מפלסטיק, ושמירה שהם לא יתקעו. אף אחד לא יודע בשביל מה
ובשביל מי הם מיוצרים.
אסור לשבת וגם אין על מה. הרצפה לוהטת. מי שמפשל כאן מקבל
במקרה הטוב בעיטה מאחד המשגיחים. חום כבד וריחות עשן, 18 שעות
ביממה, חוץ מיום שבת, והפסקת צהריים בה כל אחד צריך לדאוג לבד
למזון או שתיה או התפנות. על קפטריה או על שירותים לא שמעו
במפעל. מפעם לפעם אנשים נופלים, לא יודע אם מתו או רק התעלפו.
לא מבזבזים הרבה זמן על הפינוי שלהם, ולא ראיתי אף אחד מהם
חוזר לעבודה. אין אחד שלא מקנא בהם לפחות פעם אחת ביום.
אבל זה טוב יותר מאשר לא לעבוד בכלל ולהיתפס על ידי הסיירת
המקומית, שכאשר אנשיה תופסים איזה "לא יצרן" ברחוב, אף אחד כבר
לא רואה אותו יותר. כך גם יש לי מעט "פולסות" לשלם על דיור ועל
מה שנכנס לפה. את ה"פולסות" או ה"מעות" כמו שגם כן קוראים לזה,
מקבלים בסוף כל יום עבודה (צ'קים ובנקים אין בנמצא, לפחות לא
בסביבה הזאת). אלה בסך הכל חתיכות של נחושת שחורה ומלוכלכת, אם
כי מבטיחים שבקרוב יהיו מטבעות חדשים, מבריקים. אפשרות טובה
יותר אין לי, מה גם שהמשמרות החיצוניים בטוח מחפשים אותי,
ועדיף לי להיות כאן.

לא יודע כמה זמן עבר מאז השבת העצובה ההיא כשנפרדנו מחפא,
בצריף ליד הכנרת, אחרי שהורה לנו להתפזר ולהיעלם לכיוונים
שונים, כל אחד לבדו, כי כוחות האופל הגלקטי ונופלדנס המשתלטים
על כדור הארץ יחפשו אותנו, ואין ביכולתנו כרגע לעשות נגדם דבר.
לא יודע גם איך הגעתי לכאן. אני זוכר רק לילה גשום מאד,
הליכה-ריצה של שעות עד שתפסתי טרמפ במכונית שהביאה אותי לכפר
ערבי אי שם בגליל, חום גבוה, ימים שלמים של טשטוש ואבדן הכרה,
ושוב נסיעה באיזה מכונית עד שמצאתי את עצמי כאן, אצל גב' לונה
בן שושן שהעירה אותי ללכת לעבודה.

הבית של לונה בן שושן נמצא ברחוב הרקפת 12, במרחק שני רחובות
מהמפעל בו אני עובד (כל המכוניות שנוסעות כאן הן ישנות מאד
וחבוטות). איזור תעשייתי של עיר עצובה, ולמרות שלא יצאתי מכאן
מאז הגעתי, נראה לי שזה ליד חיפה. זהו בניין אפור מבטון, שקיים
לדבריה של גב' בן שושן עוד "מזמן האנגלים". גב' בן שושן היא
בעלת הבית, אותו ירשה מבעלה המנוח, על שתי קומותיו ושני אגפיו.
בקומה הראשונה של האגף הראשון הפונה לכביש יש שתי חנויות (אחת
מהן סגורה), ובקומה השניה שתי דירות, האחת דירתה של גב' בן
שושן, אלמנה שרואים עליה עדיין שהיתה פעם אשה יפה, והדירה שלי
- חדר וחצי ומרפסת זעירה הפונה לצד הבניין, עליה אני משלם
בפולסות השחורות ובשירותים שונים לגב', שגם מבשלת לי לפעמים
מרק דלוח ומביאה לי סם מן הסמים המותרים כאן, "כדי שאהיה חזק
לעבודה". באגף השני, שהכניסה אליו מאחור, יש בית זונות, וגם
הוא בבעלותה של גב' לונה בן שושן. אני יכול לשמוע את הקולות
ממנו בלילה, גם כשאני ישן שלוש שעות שלמות.

חוץ משמות הרחובות, שכולם שמות של פרחים: הרקפת, הסיתונית,
הציפורן, הכרכום, שום דבר לא פורח כאן. יש רק כמה עצים גוססים
ופה ושם עשבים צהובים במקומות שהיו אולי דשא ירוק. אד ערפל
עוטף תמיד את השמים, ואף פעם לא ראיתי כאן שמים כחולים. אני
יכול בקושי להבחין בעונות השנה, כי גם בחורף חם כאן ומלא זעה,
ואילו בקיץ יורדים כל מיני גשמים, רובם גשמים שמטנפים את העור
ועדיף לא לפשוט את הסרבל שקיבלנו מהמפעל. אסור להיות חולה.
גם אסור להתלונן, כי כל אפשרות אחרת גרועה יותר בשבילי.

ובחוץ, עדיין מחפשים אותי המשמרות של שלטון העולם החדש, אני
יודע.
למרות שככל שחולף הזמן, אני לא בטוח אם כל זה לא היה דמיון, אם
באמת היו אי פעם חפא, צבי, סטולי הגנוב וכל האחרים, אם באמת
שלטנו בעולם. ואני אומר לעצמי שעדיף בכל מקרה שלא לחשוב על זה
כי מחשבה היא סוג של התפנקות שאני לא יכול להרשותו לעצמי
במלחמת הקיום הזאת.

מן התקופה הקודמת, בה שלטנו בעולם, לא נשאר שום זכר.
אף אחד גם לא דיבר עליה, כאילו לא היתה. העולם שב לקדמותו,
וגרוע מכך.
המדינות חזרו, ואיתן גם הצבאות והמלחמות. אפשר היה לדעת את זה
טוב, מן החדשות שנשמעו מפעם לפעם, כשלרדיו העתיק של הגב' בן
שושן היה מתחשק לעבוד.
מלבדו, לא היה שום מכשיר אחר שקישר עם העולם.
האויר היה מזוהם, לפחות בעיר הזאת על יד חיפה, תיארתי לי שכך
זה גם בשאר המקומות בעולם, אך לא ידעתי מה מזהם את האוויר כל
כך.

את שערי הארוך גילחתי כבר ביום הראשון, לפני שהלכתי לעבודה,
במספריים השחורים הגדולים שנתנה לי גב' בן שושן ("חס ושלום
שתשאיר את השיער במספרה ממול. יחשדו מאיפה באת, וגם, למה שהם
ירוויחו אותו"), כדי להסיר מעלי כל סימנים מזהים, והייתי קרח
לגמרי. משקפי נעלמו עוד בלילה של הפלישה, כשרצתי בגשם. יותר
טוב, לראות כמה שפחות. ושלא לדבר על להיראות, ועם משקפיים.
כולם פחדו מן המשמרות החיצוניים, שנכנסו מפעם לפעם לאזור עם
הטרנזיטים השחורים שלהם כדי לעצור אנשים, שלא חזרו אף פעם. לא
שהסיירות המקומיות היו הרבה יותר טובות, אבל את האנשים שלהן
אפשר לשחד. לפחות כך אמרו במפעל ובבית הזונות. אני שמחתי לא
להיתקל לא באלה ולא באלה.

ברדיו של גב' לונה בן שושן הודיעו על חלוקת כרטיסי זהות חדשים,
המחליפים את תעודות הזהות הישנות, וציינו את הכתובות בערים
הגדולות אליהן צריך כל אזרח לגשת. הכרטיסים, כך אמרו בתשדירים,
מזכים בזכות הצבעה בבחירות הקרובות, באפשרות להחזיק חשבון בנק
ולשלם באשראי, והם גם זכות אזרחית גדולה מאין כמוה. יש לך
כרטיס זהות, משמע אתה אזרח. כך לפחות אמרו הססמאות ("כרטיס טוב
זו אזרחות טובה") שבתשדירי התעמולה והפרסומת, ברדיו של גב'
לונה בן שושן.
בשבילי במיוחד היה בריא הרבה יותר להיות בלי כרטיס ובלי זהות
(כולם קראו לי בכינוי עפ"י שם המשפחה הבדוי שנתתי), ובריא עוד
יותר שלא לצאת אל העיר הגדולה שבכניסה אליה יש מחסום של
המשמרות החיצוניים.
אבל גם רבים אחרים במפעל ובחנויות ברחוב שממול, אמרו שהם לא
ילכו לקבל את הכרטיסים, וכל מה שאומרים ברדיו, זה חרטא.
היו כאלה שכן הלכו. כל מי שהלך, חזר אחרי שבוע, בלי כרטיס חדש
בידיו, אבל עם מספר טבוע, באדום, על מצחו: 21. ככה סימנו פעם
את כל מי שלא התאים לשירות צבאי, ככה סימנו כעת, עם חותם על
המצח, את כל מי שלא עמד במבדקים לכרטיס זהות, כרטיס אזרחות.
אף אחד בעירנו לא עמד במבדקים.
פתאום הגעתי למסקנה שכולם בעיר הזאת, הם או כאלה שלא ניגשו
לקבל את הכרטיס החדש, כלומר למבדקים, או כאלה שניגשו, וקיבלו
21.
לא ראיתי אף אדם שנושא את כרטיס הזהות החדש, וידעתי גם שאין
סיכוי שאראה.