אמא בישלה בשבילי מאכלים מגרים ואני - כעסתי.
לא הבנתי מדוע לא מניחים לי, למה כולם מנסים לפטם אותי ולגרום
לי להשמין, לא הבנתי שמדובר בעצם בקיום החיים שלי, הייתי כ"כ
אטומה.
כעסתי כשבני משפחתי יושבים עמי ליד השולחן, מול הצלחת.
שנאתי לשקר למשפחה שלי ולחברים, שנאתי לספר להם על הארוחות
שאכלתי ובעצם זרקתי, חשבתי שזה בסדר שאני משליכה את האוכל לפח
או מאכילה את הכלב שלי.
שנאתי את העובדה שאני לבדי בעולם ואיש לא מבין את שפתי, הייתי
כמו זרה בארץ רחוקה, איש לא היה מסוגל להבין אותי.
ההרעבה העצמית לא נחשבה בעיני לפעולה מסוכנת!

אמא קוראת לי לאכול.
אוי לא! אני לא מסוגלת. אני חייבת להיות חזקה מספיק ולאכול כמה
שפחות, לא הייתי מרוצה ממה שהראה המשקל.
אני הולכת למטבח ומריחה את הבישולים הטעימים של אמא, עליי
להיות חזקה ולא להתפתות.
התיישבתי ליד השולחן כשהוא מלא בהמון מאכלים עם אלפי קלוריות.
שתיתי קודם הרבה מים כדי לא ליפול למלכודת, כדי שהרעב יהיה
משותק.
אני חותכת את השניצל לחתיכות קטנות ורבות ככל שאני יכולה.
האוכל טעים לי, אסור לי להנות ממנו יותר מידי. אסור שהאוכל
שמונח על הצלחת ייגמר.
אני יודעת שאם אוכל עוד כמה חתיכות אשמין מאוד.
אמא ואבא ממשיכים להסתכל עליי, בודקים את מצב הצלחת שלי, אחרת
הייתי משליכה הכל לכיוון הכלב שלי, הם מתחילים לאבד סבלנות,
נראה להם שלא אכלתי מספיק.
אין לי אפילו מפית כדי שאוכל להחביא בתוכה חלק מהאוכל.
הזמן עובר לאט מידי, אני רק מחכה שהארוחה תיגמר.
אני ממשיכה לשבת ליד השולחן בחוסר אונים, אמא מבקשת ממני לסיים
את הארוחה, אני יודעת שהיא מנסה לעזור לי אבל חיידק הרזון חזק
ממני ומשתלט עליי, אני לא שולטת בעצמי.
אני זוכרת טוב את הפעם שבה ניסיתי להקיא לאחר ארוחה, נראה היה
שקל לאכול ולהקיא אבל זה היה כואב וקשה.
לאחר שזללתי כ"כ רצתי לשירותים ורכנתי לעבר האסלה, הכנסתי את
האצבע עמוק עמוק לגרון אך זה לא עבד. לקחתי מברשת שיניים,
שמעתי שזה "עוזר", אך נכשלתי והרגשתי עוד יותר רע עם עצמי.

אני יושבת בחדר מול המחשב, מנסה למקד את מחשבותיי בכיוון אחר.
מנסה נואשות לקטוע את המחשבות ההרסניות אשר מתרוצצות בראשי, לא
איכפת לי על מה לחשוב כל עוד אצליח להספיק את מחשבותיי
אודותיו.
אני מרגישה שהלחץ המבעבע בתוכי הולך וגובר בכל דקה יותר ויותר,
בעוד רגעים אחדים אצטער על מעשיי ואחוש דחייה מעצמי. אני
ממשכיה לומר "אל תעשי זאת לעצמך, אל תעני את גופך ונפשך לחינם.
את יכולה לגבור על הדחף שאת חשה בתוכך".
אני מנסה לשכנע את עצמי אך אינני מרגישה כי השיכנועים העצמיים
הללו אכן עוזרים לי ומשפיעים עליי, חוסר האונים מוסיף להתפשט
ולמלא את כל גופי, אין לי כח יותר לעצור את עצמי, אני חלשה
מידי, רצתי לשירותים והקאתי שוב...

אי אפשר לחיות בשלווה כאשר סובלים מהפרעות אכילה. המחלה גורמת
נזקים נפשיים ופיזיים קשים וגוזלת מן החולה כל טיפת אנושיות.
"חיידק הרזון" שולט בחולה והמחלה משמשת ככלי משחק.
חולות רבות מפחדות שעלייה במשקל תשנה את יחס הסביבה כלפיהן,
מגיל צעיר מקבלים ילדים וילדות את המסר כי מידות גוף נאות
אמורות להיות קטנות וכל דבר שאינו דומה לכך הוא יוצא דופן.
לכן, אין פלא שמגיל צעיר ילדות מביטות במראה, סורקות את גופן
ומחפשות עודף שומן.
אנורקסיות הן לאוו דווקא נשים רזות בצורה מחרידה, אפיו שרובן
מגיעות להיות כאלה. אנורקסיה היא מחלה ולא משקל. זו תפיסה
חולנית ומטורפת שקיימת במידה מסויימת אצל כל אחת  רק שאצל
אנורקסיות זה הפך לדבר היחיד בחייהן.