מיאווו... וברפרוף ריסים התרחקה מעט, הביטה בו כמשחקת מתלבטת.
לאחר מכן בא החיוך הערמומי ותוך שניות קיפצה וניתרה חזרה למיטה
מצחקקת ומרוצה מהגירוי הרגעי שעוררה בו. והוא, באנחה של "גם
ככה ידעת שתבואי" גרף אותה אליו וחדר. וכך זה יכל להמשך כל
הלילה, עד הבוקר, עד שנפסקו התפילות של הערבושקס, עד שהציפורים
סיימו את ברכת הבוקר ועד שנשמע השעון המעורר של ההורים. ואחרי
צפצופו המעצבן נשמעו גם צעדים, בהתחלה איטיים-עייפים ולאחר מכן
כבר עצבניים, ממהרים משהו ונעלמים...
לאחר כמה שעות הייתה מתעוררת, מותחת את הבהונות, מסתובבת חצי
סיבוב עצל ובנשימה עם חיוך מנשקת את הגב החלק, שואפת את הריח
המתוק, המוכר, ומתענגת, מממ... כמה טוב... "כוס אממק!", לרגע
חושבת לעצמה, "בן זונה! זה בטח לא יכול להמשך עוד הרבה זמן,
הוא בטח נהנה - ה טוב נו, אני זיון טוב. ומה עכשיו? עוד פעם
הוא ייסע, ולהרבה זמן ושוב שיחות שחוזרות על עצמן שמעיקות על
שנינו, ושוב המחשבות לעזוב לפני שמאוחר מדי, לפני שהגבעה שעליה
אני עומדת כרגע, תהפוך להר שהנפילה ממנו תהיה הרבה יותר כואבת
ותגרום להרבה יותר נזקים...  ואז אני אשאל אותו מה הוא מרגיש,
והוא יגיד שהוא לא יודע ושטוב לו כך, שאולי הוא יתאהב יום אחד,
ורק בשביל זה היא מבינה ששווה להמשיך, רק בשביל האולי
הזה...לאחר שבועיים בערך שוב נפגש, ויהיה טוב, כרגיל...ואני
אסתכל לו בעיניים ואחשוב - מה עובר לו במוח המוזר שלו? המוח
העצום הזה שלא ניתן לפענוח...מתי הוא יפגוש את המישהי הזאת
שבאמת תעשה לו את זה, מה יהיה אז? מה יהיה איתי?"
ואז הוא מתעורר, מלטף אותה, נושף בעורפה ונושק קלות בכתף, נצמד
אליה ושוב חודר, את החדירה המדהימה הזאת שגורמת לגוף שלה
להתמלא ולצמרמורות דוקרות לעבור בכל הגוף. הרגע הזה, כשהם
מתחברים עד הסוף, כשמרגישים כאילו אין מסביב שום דבר. זה משכיח
ממנה את הכל. והיא יודעת שהוא לא הרגיש את זה...
הוא חכם, אולי יותר מדי חכם בשבילה, אולי היא פשוט לא מבינה את
התכנית הגאונית שלו לגביה, אולי לרגע זלזלה בגדולה שלו וחשבה
שהוא באמת לא יודע מה הוא מרגיש...אולי כל זה מבחן, אולי אפילו
הוא בוחן את עצמו בעוד מצב לא מוכר?
זה בטח כל כך פשוט רק חבל שהיא לא רואה את זה.