שמי פרופסור יואל תהל ויש לי וידוי.
אני איש אקדמיה במקצועי.
בעל דוקטורט בריאולוגיה מזה שני עשורים.
אני אדם מכובד בקהילה.
איני מבין מדוע כאשר כביכול יש לי הכול אני חש חסר כל?
מדוע אני נאלץ לבחור בדרך החטא?
כמו שכבר ציינתי אני פרופסור לריאולוגיה - זוהי כמובן תורת
הזרמים.
אינך מאמין כמה עוצמות שונות יש לזרמים בעולם, כמה צבעים, כמה
קולות, בעצם הכול טמון בזרימה של הכול.
החיים תלויים בזרימה והאחרונה בחיים.
אני מדבר על החל ממעין בוקע ועד מעבר של אנרגיות בין אומן
ל...
סליחה, אני משעמם אותך?
בלאגן של שקיעה.
מה שעצוב הוא שגם במבט רטרוספקטיבי אני אהיה אומלל על מה
שעוללתי.
אספר לך חלום שחלמתי  כך אולי תבין אותי יותר טוב.
ובחלומי אני מתעורר ואומר: ובחלומי אני מתעורר ואומר: ובחלומי
אני מתעורר ואומר: ובחלומי אני מתעורר ואומר: זה לא יכול
להיות.
אני לאט- לאט מבין שחלמתי שחלמתי שחלמתי שחלמתי משהו שלא יכול
להיות.
המשהו הזה היה כל-כך מופרך שצחקתי גם במוחשיות.
זה כאילו אני בתרדמת מוזרה שבה אני מטייל בעודי שוכב משותק.
לא, לא, אל תעשה לעצמך חיים קלים - לא דמיינתי את זה ולא כל
החרא הזול על רוח פה גוף שם.
אני אומר לך שהייתי משותק עולה להר וכדורגלן ללא רגליים.
ממש ככה.
ז"א האלוהים הזה ברא אותי ואת הזמן שלי כמו שילוב של בועות
סבון:
בדרך-כלל כשהעבר (או חלק ממנו) נהיה הווה באותו רגע יש מנגנון
שמפוצץ את הבועה שהייתה עבר כדי שהאדם לא ישתגע - המוח שלנו
מסוגל לתפוס רק הווה אחד.
אצלי ואצל הזמן והמקום שלי ההווה קיים בכמה מישורים.
יהיה נכון יותר לומר ההוויים שלי גוברים על האניים שלי
מספרית.
עכשיו אני שוכב ומרגיש גירוד ברגליים למרות שכרתו לי אותן.
אתה מכיר שיש הרגשה מסוימת (כמו טרדה או נחת) והנושא הרציונאלי
שהביא אותה עבר חלף אך התחושה נשארת?- ולא תדע לעולם מה הטריד
אותך או מה גרם לך להיות מבסוט באותו רגע - וגם אם תיזכר אתה
תראה שתמיד מסתבר שהמועקה גדולה יותר בפעם השנייה שחושבים עליה
והשמחה נראית פתאום כמו משהו שכל השחור מסביב מכסה ללא מאבק.
זו אותה הרגשה מחורבנת עם הרגליים הנעלמות האלה שממשיכות לגרד
גם במזבלה הנטושה שם הם זרוקות וננגסות ע"י צבועים רקובי נשמה
וצפעונים רעי כוונה.
וכך, רק שהתעוררתי (רק חשבתי שהתעוררתי) נזכרתי בחלום ובו אני
רוצח את...
דם מכה שורשים עם כוח מסתורי הוא עולה בזרמים בלתי הגיוניים
במהירות בלתי הגיונית במעלה הקיר בסתירה מוחלטת לגרביטציה.
הקנה עוד לוהט ובני ביתי שוכבים מדממים דוממים חרש.
הנהר יבש.
בלאגן של שקיעה.
רעדתי כל הבוקר - איזה מן חלום חושך חסר תקנה?
אני דפוק, אה?
זה יום היום לשלוש סוכר, אחרת אני אחזור לעולם האימים ההוא.
אתה וודאי מכיר שאחרי סיוטים אתה חש עייפות.
שמעתי פעם ברדיו איזשהו פרופסור שמסביר על תופעה שהוא מצא לה
הסבר לראשונה אך ישנן עדויות על תופעה זו כבר לפני 500 שנה.
מדובר על תופעה רחבת היקף שמתאפיינת בסיפורים של אנשים על
מפגשים מעוררי צמרמורת עם דמויות אופל.
הפרופסור מצא קשר מדהים בין העדויות על מכשפות זקנות לפני 300
שנה ובין העדויות על חייזרים במאה ה-20.
הוא טוען שהכול טמון בהפרעת שינה המתוחכמת ביותר שקיימת. עפ"י
אותה תיאוריה של הפרופסור מעורב בה גורם עליון בעל השפעה
עוצמתית שמקורו באגף התת-מודע. ואותו גורם רואה את עצמו אחראי
לסימון חושך ואזהרה מפני אינספור דברים (כל אדם והשדה
הפסיכולוגי שלו).
אותו גורם מסתורי מסתנן בין המודע לתת-מודע בזמן הרגיש ביותר
(השינה) ומבצע שם מיזוג מוזר שלא קיים לו אח ורע בתורת המוח.
אותו מיזוג בעצם מטשטש את סדר השקופיות (להלן:סדר
האירועיםחוויות שאותו אדם עובר) ובפועל גורם עיוות בסיסי
בתפיסת הזיכרון האנושי.
לפי אותו פרופסור אותו אדם חולם דבר-מה רע (שלו תכונות דומות
לסיוטחלום ביעותים) אך במקום שאותו אדם ישייך זאת לכלל חלום רע
הוא בטוח במאה אחוז שזה קרה.
אותם אנשים לא משקרים אלא שפשוט אותו גורם מסתורי (שלא ברור אם
הוא בא להזהיר או להטיל צל על הנשמה ולמעשה להמית אותה,
להלן:הלקאה עצמיתהשמדה עצמית) מפעיל טכניקה גרנדיוזית שבה הוא
בעצם מעיר אותך בזמן החלום ולמעשה מחליף בין שקופית חלום פשוט
(חלום חלומי (דמיוני)) לבין ההרגשה שכבר סיימת לישון ועכשיו
אתה ער.
או-אז מגיח לו חיזיון האופל (מכשפה זקנהחייזר) ומעביר באותו
אדם תחושה נוראה שנשארת בו גם במצב תודעה שונה לגמרי (ערות
הקיץ) - ממש כמו תחושה מטרידה שנותרת ללא זיכרון או כמו רגל
כרותה שממשיכה לגרד.
קיבינימט כמה שהרגל הזאת מגרדת.