כל יום לקום בבוקר עם אותה התחושה. כמה שהיא שנאה את היאוש
שהציף אותה בתחילת כל יום. כל כך צעירה מבחוץ, אבל מבפנים
שחוקה יותר מאישה בת 70. היא קמה ובעיניים מעורפלות ישר ניגשה
למראה. אותן מחשבות שהייתה רגילה אליהן הציפו אותה: "אני צריכה
להוריד 5 ק"ג... השיער בחיים לא מסתדר..." היא כל כך כעסה על
עצמה שדברים כל כך שטחיים מעניינים אותה. אוקיי, אז לכל בן אדם
אכפת איך הוא נראה, אבל הפרפקציוניזם הזה... היא ידעה שהשיגעון
הזה יהרוס אותה בסוף. היא הרגישה כמה החיים שלה מייאשים והיא
ידעה שהיא הסיבה היחידה לזה. כבר הרבה זמן שהיא הרגישה שהיא
מנסה להשאיר את הראש מעל המים ושכל יום הוא מאבק. לא משנה כמה
היא תשמע אחרת, היא בחיים לא תאהב את עצמה. המחשבות לא הפסיקו
לרוץ בראשה גם במקלחת. היא ניסתה להתרכז בחצי הכוס המלאה כמו
שכולם אומרים לה לעשות, "אבל מה הם מבינים? אני יודעת שהבעיות
שלי הם כלום בהשוואה לבעיות של ילדים בסומליה אבל מה אני אעשה
שכואב לי שאני לא מצליחה להתאהב באף אחד ושבחיים אני לא מצליחה
להנות מהחיים שלי..." היא יצאה מהמקלחת, התארגנה קצת ושמה את
המדים ששנאה כל כך. איך מצפים ממנה להיות אופטימית כשכל יום
היא צריכה ללכת למקום הזה... הבבון (המפקד שלה) לא שכח גם היום
להגיד איזה בדיחת בוקר שלא הייתה מצחיקה אף אחד חוץ מאימא שלו,
וגם זה רק בגלל שגם היא בטח בבון. היא חייכה בנימוס ועטה על
החברות שלה בחיבוקים. "איזה מזל שאני עם כאלה בנות
בצבא...לפחות זה..." חשבה תוך כדי עדכונים שוטפים מצד הבנות על
מה שהיה אתמול בערב. כשזה הפסיק לעניין אותה, התחילה לעבוד.
אח, כמה שהיא עבדה קשה. בחיים לא תמצאו אדם שעובד יותר קשה מבן
אדם שמנסה להיראות כאילו הוא עובד קשה. זה דורש הרבה "יוזמה
ומקצועיות", כמו שהמפקדים אוהבים. היום עבר באיטיות מחרפנת
כרגיל, כאשר כל דקה הייתה כמו דיקור סיני עם סכין יפנית. היא
חזרה הביתה שוב עוצרת ליד המראה. היא הסתכלה על דמותה דקה
ארוכה. היא התחילה לדמות את עצמה צפה בים באיזה חוף מרוחק, היא
לבד ואין מראות, אין צבועים, אינטרסנטים, בנות קנאיות, בנים
חרמנים, גיזענים, אנשים שחונים על שתי חניות... ושקט, הרבה
שקט...