היא ישבה שם, מנסה לעכל את מה שקרה כרגע, היא עדיין לא האמינה
שזהו, זה נגמר.
זה לא יכול להיות, היא אהבה אותו.

היא ישבה שם, מנסה לשחזר איך היא בדיוק חשבה עליו בהפסקה שהיא
עשתה מהשיעורים, בדרך למטבח, לקחת איזה חטיף לנשנש. פתאום
הטלפון צלצל. היא הרימה, ובצחקוק קל כהרגלה, שאלה:
הלו? מי זה? אך כל מה ששמעה היה בכי.
היא שאלה שוב: מי זה? מי בוכה שם?
כל מה ששמעה, א יותר נכון הספיקה לשמוע היו שתי מילים "זה
אלי".
יותר מזה היא לא הייתה צריכה, היא עזבה את הטלפון, לא טורחת
לנתק אפילו, ורצה לבית של אלי.

היא הגיעה לשער, לא רצה וממהרת כמו שהייתה. הדלת הייתה פתוחה
והיא נכנסה פנימה מהססת משהו, כבר. היו שם כעשרה אנשים, חלקם
היא הכירה, חלקם לא. ואז, היא הבנה. היא ראתה אותו שם, שוכב,
עדיין עם הנשק ביד, עדיין מדמם אך בעצם מת.
לאאאאאאא!!!, היא צעקה והתכופפה אליו, מתחמקת מהידיים שניסו
למנוע ממנה מלגשת אליו ופשוט הרביצה לו. "איך יכולת?!" היא
צעקה, "אמרת לי שיהיה בסדר, אמרת לי שהכל יסתדר, אמרת לי שתחכה
לי, לא תלך".

היא הרגישה יד נוגעת בכתפה, מלטפת. היא הסתובבה וראתה את ריקי,
אמא של אלי ובחיבוק של אם אוהבת כאילו הייתה אמה שלה, היא
הביאה לה פתק ולחשה: "זה בשבילך". היא פתחה אותו וקראה.

"לענת

מצטער... ניסיתי...

אלי."

היא ישבה שם, מנסה לעכל את מה שקרה כרגע. היא עדיין לא האמינה
שזהו, זה נגמר.
זה לא יכול להיות, היא אהבה אותו.