לפני שנים רבות בארץ רחוקה רחוקה חיה לה ילדה קטנה, ילדה שחייה
היו חיים פשוטים וממותרות ריקים, הרי שהוריה היו עניים.
ואל תבינו שלא נכון, הוריה לא היו בטלנים! הוריה עבדו קשה, היו
חרוצים.
אביה היה עובד בקטיף תפוזים ופירות אחרים, יצא מהבית עם צאת
החמה וחזר עם בוא הכוכבים, ואמה הייתה מעלה משאות על עגלות
ומרכבות ובזמנה הפנוי הייתה מרוויחה לירה או שתיים מטיפול
בילדים קטנים וגם ילדות.
והילדה ראתה את מצוקת המשפחה ולכן החליטה יום אחד שגם היא
מעוניינת להשיג עבודה שתביא מעט כסף למשפחתה, לכן הלכה לנפח
וביקשה להיות לו שולייה.
הנפח שהיה איש חביב בעל עיניים חומות בגוון ירקרק ששידרו חן
ואדיבות הסכים לקבל את הילדה הקטנה במהירות.
הילדה הקטנה הייתה מאוד חרוצה, שקדה על עבודתה רבות ולא עבר
זמו רב עד שלמדה אף להכין לסוסים פרסות! ויום אחד אמר לה הנפח
שאם תספיק לגמור במהרה את עבודתה יעשה לה שיעור רכיבה על סוס
כלשהו, איזה שברצונה, והילדה או, עד כמה שסוסים אהבה...
תמיד הופיעו לנגד עיניה בחלומות, ניצבים זקופים ואיתנים עם
עיניהם החומות-רטובות ושערם המכסה את גופם באצילות שכזאת.
לרגע נאבדה הילדה הקטנה בארץ היקיצות אך עד מהרה נתיישבה דעתה
והיא החלה לפעול בכל המרץ שבה.
לאחר מכן קבלה שיעור ברכיבה על סוסים, השיעור הכי טוב שקיבלה
בחיים. היא רכבה על סוס פשוט נפלא, לא רץ מהר אך לא האט, היא
אהבה את הסוס היה זה ברור, בהחלט.
למען האמת כה נקשרה אל הסוס עד שחשה הצורך להכין לו בעצמה את
פרסותיו והנפח הנהן בהסכמה, על פניו חיוך רחב.
הילדה שקדה עליהן רבות ובילתה כמעט את כל זמנה בנפחייה, יצקה
בכל פרסה כוכבי ברזל ובראותם אף הנפח התפעל, אך כשניסתה הילדה
למסמר את הפרסות ברגלי הסוס, זה נבהל בעט בעיטה, שהעיפה את
הפטיש לפניה של הילדה והיא מרוב פחד, איבדה את הכרתה.
הילדה שמעה קולות כשחשבה שהיא עודנה ישנה משום שרק שחור ראו
עיניה, היא ניסתה לפקוח אותן אך שלא בהצלחה.
הרופאים סיפרו לה ולהוריה בצער רב כי לא תוכל לפקחן עד ליום
מותה.
והילדה הייתה כה עצובה, היא נאלצה לעזוב את עבודתה ולהסתגל
לחיים בצל החשכה, עיניה היו כה רעבות למראה של טבע, דשא או
מים, אפילו פרסה... אך הן לא יכלו וזה מה שהשקיע את לבה.
היא החליטה לברוח, לשאת רגליה ולברוח מהצרות, לשכוח מה שקרה
ולחיות חיים אחרים ללא דאגות.
וכך היא יצאה במהרה כשאמה טיפלה בבנות השכן ואביה בעבודה היה,
היא החלה צועדת, מגששת דרכה באפלה, נתקלת מדי פעם באבן או בחיה
מתה ולפתע רגליה נחבטו בדבר מה, דבר גדול יותר מכל חיה שאי פעם
בה נתקלה, היא הושיטה ידיה לכיוון הקרקע ונמלאה חרדה כאשר
נוכחה לדעת כי נתקלה בגופה.
הגופה החלה לנוע, היה זה אדם, אדם חי, שהחל לדבר במהרה "מה את
עושה פה, ילדה קטנה, איבדת את הוריך? מה לך להעיר אדם זקן ועני
מהנאתו היחידה בעולם, הלא היא השינה."
הילדה שעדיין מבוהלת הייתה נתעוררה והשיבה לו בחזרה "סלח לי
אדוני, לא היה זה בכוונתי, עתה לאחר שהתנצלתי אאחל לך יום טוב
ואמשיך בדרכי..." אך הזקן עצר בעדה והמשיך לדבר בקול מבין ומלא
דאגה...
"מה לך ילדה קטנה, רואה אני שאין את רואה, אך לעומתך אני רואה
ורואה אני שבקרוב תבוא שעת החשכה וכמותי יכולים לראות גם אנשים
רבים שיכולים לנצל ילדה קטנה שנאבדה בדרכים, אנא הישארי אתי,
רק הלילה, לא הייתי רוצה שיאונה לך דבר מה, בואי יש לי מעט
לחם, מזרן ושמיכה...". הילדה השתכנעה, הסכימה להישאר ואף
המשיכה עם הזקן את השיחה.
הוא סיפר לה שפעם היה הוא חוואי אך במקום למכור את צאנו, התקפי
רעב השתלטו עליו והוא אכל את כולו ועתה אף לא לירה אחת מלוכלכת
נותרה בידו.
אך כשהלילה ירד והעייפות על הילדה גברה היא נרדמה ודבר מוזר
מאוד התרחש בזמן שישנה, היא חשה לפתע כי המזרן הקשה עליו ישנה
הפך למיטה רכה ולמגע נעימה, היא גם חשה בערפל המכסה את כולה.
"ילדה חמודה, מתוקה, בואי הנה יש לי אליך הצעה..." לחש קול
מתוך האפלה, קול חלש ורך כמו לטיפה, "מי הוא זה, המציע לי
הצעה?" שאלה הילדה. "אדון לוציפר, אם תרצי, מתוקה", קולו של
השטן מתוק, קראה בספר עוד כשלראות יכלה, הקול המשיך בדבריו
באותה נימה... "יש לי הצעה מעניינת ומתוקה לילדה חמודה ונחמדה
שכמותך, אני אתן לך את עיני מתוקתי, כן, כן, אינך חולמת,למזלי
אך גם למזלך, יכול אני להחזיר לך את ראייתך..." נשימת הילדה
נעתקה, "אך שכחתי פרט אחד, שולי וקטן, אוכל לעשות זאת רק בתנאי
אחד, את יודעת, ילדה חמודה (את מילה זו ביטא בצורה כה רכה
ונעימה), בחיים שום דבר אינו מתנה, אסכים להחזיר לך את ראייתך
בתנאי שתביאי לי בעוד עשרים אביבים את נשמתך."
-"בחיים לא אמכור את נשמתי לך, פיסת שקרים וזבל ערמומי
שכמותך!" שאגה הילדה ושאגתה את הזקן העירה בעוצמתה... אך קול
השטן מיהר להרגיעה "די לך ילדה... מה לך להרים את קולך, שכן
אעשה עסקה מיוחדת בשבילך, תוך עשרים וששה אביבים אבקש את
נשמתך... זה המון המון בשביל ילדה קטנה שכמותך..." והילדה חשבה
על כך לרגעים מספר ולפתע חדרו מילות השטן לראשה התרוצצו בו כמו
עכבר, שכן עשרים ושש שנים הן באמת זמן רב בשבילה, לכן להצהיר
מיהרה
-"כן! עשינו עסקה!" ולפתע עיניה נפקחו, כאלו מעולם לא הייתה
עיוורת, היא ראתה איש זקן עומד לידה, היה זה סביר להניח האיש
שבו נחבטה, האיש היה אחוז בפחד, זעם ודאגה.
"טפשה!!!" זעק הזקן בצעקה שאת כל היער בו עמדו מילאה...
"טפשה שכמותך!!! אין את מבינה?! אין אדם העיוור יותר מהאדם
שאינו רוצה לראות, ואת יכולת בחייך לראות כה רבות, ולאו דווקא
בעזרת עיניך אלא בעזרת דברים עמוקים יותר מכך!!! עשית החטא
הנורא יותר מכל, חתמת עסקה עם השטן בקול! לכי מכאן ושלא תעזי
לחזור בחזרה!, טפשה!" והילדה רצה, רצה הכי מהר שיכלה, דמעות
חמות זלגו מעיניה, לפתע קלטה את הטעות שעשתה.
מאז בגרה הילדה והפכה להיות נערה יפיפיה. היא פגשה בגבר והפכה
לו לרעייה וגם אם לילדיו, יש לציין אם ראויה... בעלה היה אדם
נכה ולכן היא דאגה לחייו ולחיי כל המשפחה ופרנסה אותה
בגאווה... עד לקץ חייה לאחר עשרים ושש שנה...