לפעמים אני תוהה בליבי - האם אני באמת אוהבת אותך?
לרוב בלי שום הסבר מוחי מפקפק...
לרוב אני גם מפקפקת בעצמי בעובדה שאי פעם התאהבתי, אחרי הכל
בינתיים כל אהבותיי נכזבות, או סתם נבחרו כברירת מחדל.
אף פעם, אני חושבת, לא היה לי מישהו רציני.

בכל זאת כשאני תוהה שנית, יוצא לי לחשוב עליך המון, ביום
ובחלומותיי כאחד; איך זה יהיה לראות אותך, לגעת בך, לחוש את
מגעך העדין, לנשק אותך, להריח אותך, לדעת שאתה שלי...

מה תהיה ההרגשה כאשר ניפגש לראשונה.

האם זו אהבה? או שזה סתם הצורך המדבר בי וקורא למישהו חם קרוב.
אולי אתה פשוט סמל של תקופה, סמל של אביב, משהו רק למעבר,
מילדותי אל הבגרות.

מעולם לא היה לנו תאריך רשמי, זה פשוט קרה.

אז מה, האם אני אוהבת אותך? כנראה שלעולם לא אדע.

לאחר לילה ללא שינה, בעודי יושבת בצל הכוכבים מבטיה לשמיים
הצלולים, המאירים אליי כל-כך, ממש רגע קט לפני הזריחה.
הגעתי לעובדה המוגמרת.
לא! אתה לא מישהו שאני יכולה לחיות איתו...
אלא פשוט מישהו שאינני יכולה לחיות בלעדיו.

האם זו אהבה?