סיפור ישן שכתבתי בהמשכים כשהייתי קטנה...
ערבבתי קצת וחידשתי עם דברים מהחיים שלי כיום...
הרוב לא מציאותי... אנשים, מלאכים, פיות, שטן, אמאבא, סבתא,
סבא שחוזר מן העבר.

פרק 1
היא זוכרת איך שהיא קיבלה אותו, ביום הולדתה.
עטיפת זהב נוצצת עטפה אותו, עם סרט זוהר כסוף ועדין.
אנג'ל פתחה את המתנה בעדינות, משתדלת לשמור על העטיפה היפה.
היא ראתה מלאך יפהפה, עם שער זהוב, עיני תכלת, ופנים של ילד
רך.
הוא לבש כותונת לבנה עם נצנצים, והחזיק בידו מנורת לילה שבתוכה
נר מפימו (למי שלא יודע זאת פלסטלינה מיוחדת שאפשר לפסל ממנה
דברים ולשמור אותם).
אנג'ל כל כך אהבה את המתנה. היא בעצמה מלאך, גם בשם וגם באופי.

הוא גם היה דומה לה, בשיער הבקבוקים הזהובים, בעיני התכלת
היפות, הנוגות, בפנים המלאכיות. "תודה", היא חיבקה את אחותה
התאומה, לין, שנתנה לה את המתנה. "אני שמחה שאת אוהבת את זה",
חייכה אחותה, "שעות התלבטתי אם לבחור בפיה עם החד קרן, או
במלאך. והחלטתי שאת המלאך הכי תאהבי."
"וצדקת", חייכה אליה אנג'ל, ונישקה אותה בלחייה.
לין ואנג'ל תמיד הסתדרו. הן אהבו זו את זו אהבת נפש, והיו ממש
כמו חברות טובות. בניגוד לאחיות שרבו כל הזמן, הן בכלל לא רבו.

הן היו דומות באופי, ואהבו את אותם הדברים, שזה היה ממש מדהים.

אבל ביופי החיצוני היו שונות. ללין היה שיער חום, חלק וארוך,
עד הירכיים. עיניה היו ירוקות, עמוקות, והיה לה חיוך מקסים,
כמו לאחותה.
שתיהן היו יפהפיות, וגאווה להוריהן. עברו מאז חמש שנים. עד גיל
15 אנג'ל זוכרת את הרגע הזה, שבו קיבלה את המלאך, ששינה את
חייה.
אילו לא היה, היא לא הייתה בחיים, אך בעצם אם הוא לא היה, לא
היה עולה בראשה הרעיון של ההתאבדות...
כל כך הרבה דברים קרו... הכל קרה בגלל המשבר...

הבית היה שקט משקט. האבא היה עם האמא בבית החולים.
סימנים מוזרים, הופיעו בגופה של אמא. ביום שישי האחרון, באספה
של המשפחה, הקבועה, שבה כל אחד עושה מופע, אמא לא עשתה הצגה עם
הבובות, כרגיל... היא ישבה על הספה. עייפה, מותשת, ובאותה שבת
שכבה כל היום במיטה. כולם היו מודאגים.
היום, ביום ראשון, לקח האבא את האמא לבית החולים. לין ואנג'ל
נשארו בבית.
לין גלשה באינטרנט, ואנג'ל הייתה עם המלאך שלה. המלאך הקטן
שלה, שלו סיפרה את כל סודותיה. "אתה מבין מלאך," היא אמרה לו,
"חשבתי לרגע שהכל מושלם... המשפחה הייתה מאוחדת, הייתי תלמידה
טובה, עם מלא חברות, יפיתי בזמן האחרון, תומאס התחיל להעיף בי
מבטים עם עיניו הכחולות... אבל עכשיו, אני פוחדת על אמא. אם
היא תמות?"
"אל תיסחפי", אמר לה המלאך. היא לא שמעה את קולו בבירור, הוא
דיבר אליה דרך לבה, היא שמעה את מילותיו בתוך ראשה. "היא הלכה
לבדיקות. אם תאמיני באלוהים, שהוא יעשה טוב, הכל יהיה בסדר."
"איך אתה כל כך בטוח?"
"אני הרי שליח של אלוהים." הוא ציין את העובדה שהוא מציין כבר
חמש שנים, מאז שהוא שלה, והיא שלו. היא קיבלה את המלאך הזה
משמיים.
נכון שהוא נוצר בבית חרושת, כמו כולם, אבל אנג'ל מאמינה שיש
מלאך, אמיתית בשמיים, שמתקשר דרך המלאך הזה.
נשמע צלצול הטלפון, אבל לין כבר ענתה. לאחר כמה דקות לין נכנסה
לחדרה של אנג'ל, ופניה היו מודאגות.
"מה קרה?" שאלה אנג'ל.
"אבא ואמא..." התחילה לין להגיד, "הם..."

פרק 2

"הם..." השפילה לין את ראשה, "אבא התקשר, והוא אמר שאמא נשארת
באשפוז, ושהוא צריך להישאר איתה. הם לא יגיעו היום הביתה. רק
מחר."
"מה?" התחילו לעלות דמעות בעיניה של אנג'ל, "מה קרה לאמא?"
"שאלתי את אבא, הוא אמר שהיא בסדר, שאלה רק בדיקות. אבל אני לא
טפשה. אני יודעת שהוא מסתיר מאיתנו משהו."
"מה? מה את חושבת שהוא מסתיר מאיתנו?"
"לא יודעת", לין נאנחה והתיישבה על המיטה של אנג'ל, "אבל זה
ברור. משהו רע קורה."

דלת עגולה, מוקפת קיר אבן, מוארת באור כחול... היא מנסה
להתקדם, אבל היא לא יכולה. רואה הכל כמו סרט. רואה את אמה
לפתע. לבושה כמו המלאך שנתנה לה. אנג'ל שמה לב שהיא ממש דומה
לו פתאום. אנג'ל מתקדמת לעבר הדלת.
לאט... לאט... לאט... שלושה צעדים מפרידים בינה לבין הדלת.
היא אומרת: "עוד מעט... כשיגיע הזמן... עוד מעט..."
פתאום אנג'ל שומעת את תיבת הנגינה שאמא נתנה לה כשהייתה קטנה,
שעזרה לה להירדם. אנג'ל לאט לאט פקחה את עיניה, וראתה במטושטש
את אחותה, לין, עם תיבת הנגינה. מסובבת את הידית שוב ושוב.
"לין", אנג'ל קמה ושפשפה את עיניה, "מה את עושה פה?"
"סתם", לין משכה בכתפה, "העליתי זכרונות... זוכרת איך אמא תמיד
שרה שיר ערש יחד עם המנגינה הזאת?"
"כן", אמרה אנג'ל, "בטח שאני זוכרת... אגב, מה השעה?"
"שש בבוקר."
"שש ב... מה?! ממתי את מתעוררת בשעות כאלה?"
לין הייתה האחרונה שמתעוררת מוקדם. היא תמיד ניצלה את שעות
השינה שלה, ולא הבינה את אלה שמשכימים מוקדם, כשיש להם עוד זמן
לישון...
"חלום אחד העיר אותי. חלמתי על אמא."
"באמת? גם אני!" קראה, "מה חלמת עליה?"
"ראיתי מין דלת כחולה, עם קיר אבנים, ואמא התקדמה אליה,
ואמרה..."
"עוד מעט... כשיגיע הזמן... עוד מעט", השלימה אותה אנג'ל.
"איך ידעת?!" התפלאה לין.
"כי גם אני חלמתי על זה."
"באמת? וואו... זה ממש מדהים... אבל איך זה יכול להיות?"
"אולי יש איזה מסר מהחלום הזה."
"כן... איזשהו מסר... אבל מה זה יכול להיות?"
"ומה זאת בכלל הדלת הזאת?" ניסתה אנג'ל לחשוב. לפתע שמעה את
המלאך מדבר אליה בראשה. הוא אמר: "אני יודע... אני יודע..."
"את גם שומעת קולות בראש, או שאני סתם משוגעת?" שאלה לין.
"גם אני שומעת. זה לא סתם קולות, זה המלאך", היא לקחה את המלאך
מהשולחן, ושמה אותו על ברכיה.
"איך זה יכול להיות ש..." לין התפלאה.
"אני יודעת שאת לא מאמינה בדברים כאלה, אבל אני מדברת עם
המלאך. הוא אומר לי דברים."
"תמיד חשבתי שזה טפשי, אבל... אולי הוא באמת... לא! זה סתם!
במקרה חלמנו את אותו חלום, כי אנחנו אחיות תאומות, ואנחנו מאוד
קרובות בנפש, אבל אין שום מסר מהחלום הזה. זה סתם צירוף מקרים.
והקולות בראש... הם סתם, כי אני ישנונית."
"תאמיני במה שאת רוצה", אמרה אנג'ל, "אני מאמינה במלאך. אני
צריכה לשמוע את מה שיש לו לומר."
"לדעתי זה שטויות", משכה לין בכתפה, "אני הולכת להביא לנו משהו
לשתות."
לין יצאה מהחדר. "מלאך?" אנג'ל ניסתה לדבר עם המלאך, אבל הוא
לא ענה לה. היא הרגישה... שהוא לא בתוך עצמו.
'כנראה אני ישנונית', חשבה לעצמה, 'ולא מתאים לי עכשיו לתקשר
עם מלאכים.'
היא חיכתה כמה דקות, ואז שמעה את אחותה צורחת צרחה אדירה,
ומשהו נשבר.
אנג'ל נבהלה מאוד, ורצה למטבח.
היא ראתה את אחותה שוכבת על הרצפה, מעולפת, ולידה הקנקן שבור,
ומיץ התפוזים שנשפך על הרצפה. היא הרימה את עיניה, ולתדהמתה,
ראתה...

פרק 3

אנג'ל ראתה נער, בערך בן גילה, שנראה כמו המלאך שלה.
היו לו בקבוקים בלונדיניים בשערו, שגלש על כתפיו, עיניו היו
בצבע השמיים הבהירים, הוא היה גבוה, ויפהפה. "מל..." גמגמה
אנג'ל. היא הייתה משותקת מרוב הלם, היא לא יכלה לזוז.
"זה אני, המלאך שלך", פתאום שמעה את קולו של המלאך בבירור. היה
לו קול נמוך, צלול ויפה. "אף פעם לא ראית אותי ככה, ואת בטח
בהלם. באתי לפה, בשביל לדבר איתך ועם אחותך על משהו חשוב.
מצטער שהבהלתי אותה..."
"זה... זה בסדר..." מלמלה אנג'ל, "עדיף שאני אאסוף את
הזכוכיות..."
"לא, אין צורך", חייך המלאך. הוא פיזר על החדר נצנצים לבנים,
ופתאום המטבח היה מסודר כמו שהיה. לין התעוררה מההתעלפות.
"לין!" אנג'ל עזרה לה לקום, "את בסדר?"
לין הרימה לאט לאט את ראשה, ראתה את המלאך, ושוב צרחה.
"אהה!!!"
"תירגעי, לין, זה בסדר", הרגיעה אותה אנג'ל, "זה המלאך שלי.
הוא בא לפה, בשביל לספר משהו חשוב ו..."
"לא מעניין אותי!" קראה לין. היא לקחה את המלאך בידו, פתחה את
הדלת, דחפה אותו החוצה, ונעלה אותה. היא שוב נכנסה למטבח.
המלאך ישב על החלון, כמו קודם.
"מה? איך..." היא לא האמינה.
"לא תצליחי להיפטר ממני כל כך מהר", הוא גיחך, "אני יודע שזה
מפתיע אותך, אבל כן... זה אני... יש מלאכים בעולם."
"אין זמן עכשיו להיבהל", אמרה לה אנג'ל, "למלאך יש משהו חשוב
לספר לנו."
"קודם כל יש לי שם", אמר המלאך, "קוראים לי מייקל."
"שם יפה", חייכה אנג'ל.
"אני... עדיף שאני אלך", אמרה לין בבהלה, ורצה לחדרה. אנג'ל
ומייקל נשארו לבדם. "אל תדאג, היא מבוהלת. היא עוד תירגע",
אמרה אנג'ל.
"כן. אז אני אספר את זה רק לך בינתיים."
"טוב..."
"אז, לחלום שחלמתן יש משמעות."
"מהי? מה זאת הדלת הזאת?"
"הדלת הזאת היא דלת החיים. כשאת מתה, כשאת נשמה, את הולכת לדלת
החיים. הדלת שמובילה אותך לעולם הנשמות. חלמתן את זה כי... אמא
שלך... קרובה לדלת הזאת..."
"מה? היא עומדת למות?"
"טוב... האמת ש... היא חולה מאוד ו..."
"אני לא מאמינה", פרצה אנג'ל בבכי, "אני לא מאמינה!!!"
"חכי, אנג'ל, תירגעי", ניסה להרגיע אותה, "יש דרך אחת ש..."
"מה אלה הצעקות האלה?!" נכנסה לין למטבח, "אתה! אתה גרמת לה
לבכות! לך מכאן! לך!!!" היא צרחה עליו. מייקל השפיל את ראשו
ולאט לאט נעלם...
"מה קרה? מה הוא אמר לך?"
"שאמא עומדת למות וש..."
"הוא סתם מדבר שטויות", חיבקה אותה לין.
"עכשיו את מאמינה לי שיש מלאכים?"
"האמת, הוא לא כל כך מלאך", אמרה לה, "אם הוא היה מלאך, הוא לא
היה מדאיג אותך בדברים כאלה."
'יש משהו בדבריה', חשבה אנג'ל, אבל סירבה להאמין שמייקל הוא לא
מלאך. ולמה שהיא תקשיב ללין, שלא מבינה שום דבר בדברים האלה?

הגיעה השעה להתארגן לבית הספר. "תנסי להירגע", אמרה לה לין,
"את תפגשי היום את תומאס. אסור שיהיה לך מצב רוח רע. דווקא
כשהוא מתחיל איתך..."
"טוב, אני אשתדל", משכה אנג'ל באפה, "אבל איך יכול להיות לי
מצב רוח טוב, כשאני יודעת שאמא שלי עומדת למות?"
"אל תאמיני לו. תאמיני לי... זאת סתם נשמה רעה שרוצה להטריד
אותך."
"כן... יכול להיות... אולי נשמה שהתחזתה למלאך..."
"בדיוק! אל תתני למייקל - איך שלא קוראים לו - להטריד אותך!"
"צודקת! מעכשיו אני אהיה שמחה!" קראה אנג'ל בהחלטיות. היא לקחה
את הילקוט והלכה עם לין לבית הספר.
"היי אנג'ל", ניגש אליה תומאס, וחייך אליה חיוך חלומי.
"אני אשאיר אתכם לבד", אמרה לין, ומיד הסתלקה.
"היי, מה שלומך?" חייכה אליו בחזרה.
"אני בסדר. במיוחד אחרי שראיתי אותך. עשית לי את היום..."
"תודה!"
"בבקשה... תגידי לי, אנג'י. בטח לא תתנגדי להיות בת הזוג שלי
בנשף האביב, נכון שלא?!"
"כמובן שלא..." לבה פעם בהתרגשות.
"ידעתי שכך", חייך, "ניפגש, נסיכה." הוא נישק את ידה, והלך.
"הוא כזה מתוק..." אמרה בהתמוגגות.
"אנג'ל", שמעה קול מאחוריה. היא הסתובבה, וראתה את מייקל.
"מייקל!" קראה, "אני יודעת שאתה לא מלאך! אתה סתם נשמה רעה! לך
מכאן!"
"אני לא נשמה רעה", אמר בשקט, "אני המלאך שלך, ואני רוצה
שתשמעי אותי."
"'בטח' המלאך שלי! "
"טוב, אם את לא רוצה לדבר איתי, לא צריך. אבל רק שתדעי... שיש
לי דרך להציל את אמא שלך."
"איזו? איזו דרך?" קראה, אבל המלאך בדיוק נעלם. היא עוד הספיקה
לשמוע את המשפט שאמר בזמן שנעלם: "למצוא את הנשמה התאומה
שלה..."

פרק 4

'למצוא את הנשמה התאומה שלה? מה זאת אומרת?' זה מה ששאלה את
עצמה אנג'ל כל היום. באמצע השיעור, בהפסקה, וגם עכשיו, כשהיא
אצל סבתא עם לין.
סבתא לקחה אותן, כי ההורים שלהן מתעכבים בבית החולים.
תמיד אהבו אנג'ל ולין לנסוע לסבתא אודה. היא הייתה סבתא
מקסימה...
אבל הפעם, באוטו האדום והחמים של סבתא, היה מין מתח כזה.
סבתא ניסתה לעודד את הבנות ולהצחיק אותן, אבל ראו שיש משהו
שמקשה עליה, שהיא שומרת בלב. משהו שהיא לא מבטאת...
אנג'ל לא ראתה את המלאך היום, אבל היא התייעצה עם לין, מה
לעשות.
"תראי," אמרה לה לין, "כל העניין הזה ממש מפחיד אותי. אף פעם
לא האמנתי בדברים כאלה ו... זה קשה לי פתאום... אני לא יכולה
להגיד שזה לא קרה, כי ראיתי אותו במו עיני. זה ממש מבלבל...
אני מבולבלת..."
"גם אני, אבל אנחנו צריכות לעבור את זה יחד." אחזה אנג'ל בידיה
של אחותה. "אני לא יכולה להתמודד עם זה לבד. אנחנו צריכות
להיות שתינו, מאוחדות, לין. אנחנו צריכות לעבור את זה יחד."
"את צודקת", אמרה לין לאנג'ל, והשתיים התחבקו בחום.
הן רצו לדבר עם המלאך, אבל כמו שאמרתי, הוא נעלם. לא היה...
אנג'ל שקעה בכורסא הפרחונית ונאנחה.
לין וסבתא דיברו במטבח, היא לא ידעה בדיוק על מה.
אבל לה לא היה מצב רוח לדיבורים.
היא הייתה חייבת לדבר עם המלאך.
שיסביר לה... מה זאת אומרת למצוא את הנשמה התאומה של אמא שלה?

ובמה זה יועיל?
והעיקר... איך בדיוק למצוא אותה?!
לין נשכבה במזרן ליד המזרן של אנג'ל, ונאנחה.
"לין... מה קורה?" שאלה אותה אחותה.
"סבתא אמרה לי לא לספר לך, אבל אני אספר לך."
"מה? מה קורה?" אנג'ל שנאה את העובדה שללין מספרים הכל קודם,
ואת הדברים הכי חשובים, רק כי היא נולדה רבע שעה לפניה. כאילו
שזה כל כך משנה...
"זה בקשר לאמא..."
"מה קרה לה?!" מיד היא קפצה.
"סבתא אמרה לי שהיא חולה במחלה נדירה. ימן חיידק שאוכל את הגוף
שלה, לאט לאט..."
"די, לין! את מפחידה אותי!"
"את זאת שרצית שאני אספר!"
"את זאת שיזמת!"
"מה לעשות שאת פוחדת מכל הדברים הקטנים..."
"סליחה?!" צעקה עליה אנג'ל בכעס, "מה שיש לאמא זה דבר קטן?"
"לא, התכוונתי ש..."
"זה מה שאת חושבת? שזה שאמא חולה זה מובן מאליו?"
"לא. אני רק חושבת שלא יכולים לדבר איתך על דברים כאלה בלי
שתפחדי."
"אה כן?"
"כן!!!"
"לי לפחות יש לב, מה שלך אין!"
זאת הייתה הפעם הראשונה בתולדות חייהן, שהן רבו.
"מה, את חושבת שאין לי לב?!" כעסה לין, "את... את והמלאך הטפשי
שלך... את, את מדברת 'איתו'. את סתם מדברת אל הקיר. את חולה
ותינוקית."
לין מיד סתמה את פיה, כמתחרטת על מה שהיא אמרה.
אנג'ל הסתכלה עליה במבט, שעומד לבכות. במבט מופתע, שאחותה
תתנהג אליה ככה. "אנג'ל, אני..."
לין לא הספיקה להגיד את המשך המשפט. אנג'ל רצה לשירותים ונעלה
אחריה את הדלת. "אוי נו... מה עשיתי..." רטנה. לאחר כמה דקות
הרגישה מישהו מאחוריה. "אנג'ל! אני מצטערת נורא. אני..." היא
הסתובבה.
זאת לא הייתה אנג'ל, וזאת לא הייתה סבתא.
כמעט נעתקה נשימתה. היא ראתה...

פרק 5

"מה שלום נכדתי האהובה?" התקדם סבא לעבר לין.
לין החסירה פעימה. איך סבא כאן, לידה. הרי הוא... כשהיא הייתה
בת שש.
היא אהבה אותו מאוד, אבל אז הוא קיבל את התקף הלב...
"סבא, מה אתה עושה כאן?" שאלה בהפתעה.
"באתי לבקר."
"אבל הרי אתה..."
"לינוש, יש דברים שצריך להשאיר אותם בלי תשובות, טוב, מותק?"
"אבל אני..."
"באתי להגיד לך רק דבר אחד."
"איזה?" לין התעשתה. 'אם אנג'ל הייתה במקומי, היא הייתה מתפרצת
עליו בחיבוקים ונשיקות', חשבה לין בגיחוך, אבל היא לא הייתה
מהרגשניות.
"ראיתי את הריב שלך עם אחותך. לא חבל?"
"כן. אני ממש מצטערת על זה."
"דווקא בתקופה הכי קשה, כשאתן אמורות להיות מאוחדות, אסור לכן
לריב. אתן צריכות להסתדר זו עם זו. ובאמת רבתן על נושא טפשי."

"נכון."
"אבל לין, לא היית צריכה לפגוע ככה ברגשותיה של אנג'ל. יש לה
אמונות משלה, ואת צריכה לכבד אותן. והיא יותר רגישה ממך."
"אבל אי אפשר לספר לה שום דבר!"
"לכל אחד יש חסרונות. חוץ מזה, זה הגיוני שהיא תפחד ממחלה קשה
של אמא שלה. גם את, אל תשמרי את מה שאת מרגישה בבטן. יום אחד
זה יתפוצץ."
"אבל האמונות שלה נכונות? ואיך אפשר להבריא את אמא?" ללין היו
עוד מלא שאלות, אבל סבא התחיל להיעלם, ומלמל שנייה לפני נעלם
לגמרי:
"יש דברים, שצריך להשאיר אותם ללא תשובות..."

לין פקחה את עיניה, וראתה לידה את אנג'ל, מחייכת אליה.
"אנג'ל", לחשה לין, "אני..."
"ששש..." לחשה לה אנג'ל, "אני סולחת. לא הייתי צריכה להיות
כזאת רגישה."
"אבל זה בסדר! את רגישה, ואני מעריכה אותך על זה. באמת. אני לא
צריכה לכעוס על זה שאת יותר רגישה ממני."
"טוב, ההתנצלות מתקבלת", חייכה אנג'ל, "פשוט באתי חזרה למיטה,
סליחה... למזרן... וראיתי אותך ישנה, והיית כל כך מתוקה..."
"אם כבר מדברים על ישנה, את לא יודעת מה חלמתי."
"מה?" שאלה אנג'ל, מלאת סקרנות.
"חלמתי שסבא ביקר אותי, והוא הסביר לי שאסור לנו לריב בתקופה
הזאת, ושאני צריכה לכבד את האמונות שלך."
"באמת חלמת על זה?"
"כן! גם שאלתי אותו אם האמונות שלך נכונות, ואיך למצוא את
הנשמה התאומה של אמא, ואז הוא אמר שיש דברים שצריך להשאיר אותם
ללא תשובות."
"מוזר", משכה אנג'ל בכתפה, "אולי הוא לא רצה להגיד, כי אסור לו
להתערב."
"אבל אני יכול להגיד לכן", הן שמעו קול מוכר מאחוריהן.

פרק 6

"מייקל?" אנג'ל ולין שאלו פה אחד.
"כן, זה אני." הוא ניער מכותנתו הלבנה 'מעט' אבק, שכיסה את כל
רצפת החדר, ועורר שיעולים בקרב הבנות.
"מה זה כל האבק הזה?" שאלה אנג'ל והתעטשה.
"כלום... כלום... רק כמה שעות טיסה", הוא מלמל, "אבל זה לא מה
שחשוב עכשיו. אני חייב למסור לכן מידע, שניסיתי לברר אותו כל
היום. בגלל זה לא הייתי."
"מידע על... אמא?" שאלה אנג'ל.
"בדיוק. אני אסביר לכן עכשיו: אתן צריכות למצוא את הנשמה
התאומה של אמא שלכן. לכל אחד יש נשמה תאומה. הנשמה התאומה
יכולה להיות כל דבר. למשל, הנשמה התאומה שלי היא גמל. זה נשמע
ממש לא הגיוני, אבל אלוהים בחר לשים לי את הנשמה התאומה הכי
מקורית שיש... גמל..."
"טוב, הבנו, אבל במה זה בדיוק עוזר?" שאלה לין בחוסר סבלנות.
"מה שקורה, הוא שכל נשמה היא או נשלטת, או שולטת, או גם וגם.
הנשמות התאומות שולטות זו על זו. יש מצבים שאחת שולטת על אחרת,
ומצבים ששתיהן שולטות אחת על השנייה. אני כל היום ביררתי אם
הנשמה של אמא שלכן היא נשלטת או שולטת, ומתברר שהיא נשלטת על
ידי נשמה אחרת, והיא חולה בגלל שהנשמה האחרת חולה. צריך למצוא
את הנשמה התאומה שלה ולהבריא אותה."
"אבל איך נמצא אותה?" שאלו הבנות בייאוש.
"אתן צריכות לחפש מחוץ לעולם. בשביל זה, אתן צריכות לצאת מגדר
הדמיון, ההיגיון של המוח, שקולט עד גבול מסוים של הגיון, בשביל
לצאת לעולם אחר. אתן צריכות לקבל אישור משר החוץ, ובשביל
האישור הזה..."
"משר החוץ?" שאלו בפליאה.
"לא של קנדה... של המלאכים."
"אה..."
"בשביל לקבל את האישור שלו, צריך למלא משימות שנותנים לכן."
מייקל הוציא קלפים מכיס כותנתו והחל לערבב אותם.
"הלו, זה לא הזמן למשחק קלפים", אמרה לין בציניות.
"זה לא סתם קלפים, זה קלפי המשימות שלכן. כל אחת תיקח ביד
החלשה שלה קלף, ותקרא את המשימה שכתובה מאחורה. אסור לכן לגלות
את המשימות אחת לשנייה."
"למה?" שאלו פה אחד.
"את זה תשאלו את אלוהים. לי אין מושג. אבל אם תגלו, לא תוכלו
להגשים את המטרה שלכן לעולם. כלומר... אמא שלכן לא תבריא אם
תגלו את זה אחת לשנייה. את המשימות חייבים למלא בשביל שזה
יצליח."
"קלי קלות", אמרה לין, "אני יכולה לעמוד בכל משימה."
"עוד נראה." מייקל הושיט ללין את הקלפים, שתיקח אחד. לין לקחה.

היא קראה אותו. הבעת הביטחון שהייתה לה על הפנים מקודם נמוגה,
והיא החווירה. "אני לא יכולה לעשות את זה", היא לחשה, "לא
יכולה..."

פרק 7

"מה קרה?" שאלה אנג'ל את אחותה, "הכל בסדר?"
"אממ... כן... כן..." מלמלה לין, "אבל מה קשורה המשימה הזאת
לחיפוש הנשמה של אמא שלנו?"
"אני אסביר לכן אחרי שתשלימו את המשימות. אני רק יכול להגיד
לכן, שהמשימות יובילו לפיתרון." הוא הושיט לאנג'ל את הקלפים,
שתיקח גם היא.
אנג'ל לקחה קלף, שעליו היה כתוב: 'להתחבר עם בעל עיניים
נוגות'.
"מה?" אנג'ל לא הבינה.
"תראו, בנות, אני חייב לזוז. אם תצטרכו עזרה בהשלמת המשימות,
תגידו לי. אני יכול לתת לכל אחת שלושה רמזים בלבד. תצטרכו
להשלים את המשימות עד השלושה במאי", ובאומרו זאת נעלם.
"אילו יכולתי לחלוק איתך את המשימה שקיבלתי. היא מה-זה מוזרה",
אמרה אנג'ל וחייכה. לין הנהנה בראשה בשקט. אילו לא הייתה פזיזה
כל כך, והייתה חושבת עוד קצת...
"למה את כל כך עצובה? אל תדאגי! נשלים את המשימות, ונמצא את
הנשמה התאומה של אמא!"
"כן... אני מקווה", אמרה לין בשקט, "לילה טוב."
"לילה טוב."
'לא', חשבה לין, בזמן ששכבה על המזרן, רחוקה מלהירדם. 'אני לא
יכולה לעשות את זה לאחותי. זה ישבור לה את הלב... זה הדבר שהכי
יפגע בה...'
אנג'ל מיששה את הקלף וקראה אותו שוב ושוב, ושיננה בראשה את
המשפט:
'להתחבר עם בעל עיניים נוגות.'
'כלומר,' חשבה לעצמה, 'להתחבר עם מישהו עצוב. אבל... אני לא
מכירה מישהו עצוב. במשפחה שלי כולם עליזים וחייכנים, בכיתה
כולם חייכנים ועליזים, חוץ מ...'
'את לא יכולה!' הדהד המשפט בראשה של לין. מרוב שהיה חזק, לין
פחדה שאנג'ל תשמע אותו. 'את לא יכולה לחטוף לאנג'ל את אהוב
לבה!'
כן. זאת הייתה המשימה של לין. המשימה שלא השלימה איתה.
המשימה הכי נוראה עלי אדמות. אנג'ל היא כל כך רומנטית, ותמיד
סיפרה ללין איך היא רוצה למצוא את האביר על הסוס הלבן, וכשמצאה
אותו, את תומאס, סיפרה איך היא חולמת להיות חברתו הקבועה...
'אני חייבת להחליט החלטה: או אנג'ל, או אמא...' חשבה, כי אם
תיקח מאנג'ל את תומאס, היחסים ביניהן לא ישובו להיות כמו שהיו
פעם.
ואם לא תמלא את המשימה, אמא תמות...
'רק לא זה!' חשבה. אבל גם לאבד יחסים עם אחותה זה נורא.
לין התהפכה במיטתה כל הלילה, אובדת עצות. אנג'ל נרדמה מזמן,
כמו תינוק.
רק בארבע בבוקר, בלב כואב, ללין הייתה החלטה.

פרק 8

'אני אבחר...' אמרה לעצמה לין בהיסוס, 'אני אעשה את המשימה
שנתנו לי. כלומר... שאני ואחותי...'
'את ואחותך לא תחזרו להיות מה שהייתן פעם', אמר קול נוסף בראשה
של לין.
'כן...' לין נאנחה, 'זאת הדרך היחידה להציל את אמא, לא?'
'בשביל למצוא את הנשמה התאומה שלה, זאת הדרך היחידה.'
'אבל מה זה קשור להשלמת המשימה?'
'זה מראה האם את יכולה להסתדר עם משימות קשות, שיש במציאת
הנשמה התאומה... המשימה שלך, עוזרת לאחותך במשימה שלה.'
'במה? ומה המשימה של אחותי?'
'זאת לא אוכל להגיד לך.'
'מי אתה?' פתאום לין נזכרה לשאול. מי הוא הקול שמתערב
במחשבותיה.
"אני?" לפתע הופיע בחדר נער יפה בצורה בלתי רגילה, שלבוש כמו
השטן, "אני המדריך שלך."
"המדריך שלי הוא השטן?!" נבהלה לין.
"כן, אין מה לעשות. אני הוא המדריך שלך", התקדם אליה בחיוך,
"כמו שלכולם יש שם, גם לי יש שם. סיורן. ואם תרצי וגם אם לא,
אני השטן שלך. מתפקד גם בתור המלאך שלך. אני יכול להגיד לך את
כל מה שאת רוצה לדעת. גם... מה המשימה של אחותך."
"באמת?" קראה לין, "אבל... אבל אסור..."
"אף אחד לא יידע שאת יודעת", התקרב אליה סיור,. "השרינים הם לא
מתוחכמים כמו שהם נראים."
"שרינים?!"
"אלה שאחראים על משימות שבני תמותה רוצים להשלים", תירגם לה
סיורן, "את יכולה לדעת, אבל אסור לך לגלות שאת יודעת!"
"אני לא אגלה, באמת. רק תספר לי."
"אחותך צריכה להתחבר עם בעל עיניים נוגות. כלומר, היא צריכה
להתחבר עם רועי, מהכיתה שלה, וכך לשכוח מתומאס. ורועי בעצם...
הוא ה..."
"לין, את ערה?" נכנסה סבתא לחדר. סיורן תוך שנייה נעלם.
"אה... בדיוק עמדתי להירדם, סבתא."
"בעמידה?" סבתא נענעה את ראשה, "באמת, לין, לכי לישון. מחר את
צריכה להתעורר."
"טוב. לילה טוב, סבתא."
"לילה טוב."
לין נרדמה מיד, כי היא לא ישנה כל הלילה. אבל בחלום, סיורן
הופיע.
"היי, לין", הוא צחקק, "אני יודע איך לעזור לך להשלים את
המשימה שלך."
"איך?" שאלה לין.
"שתי", הוא הגיש לה בקבוק שקוף, עם נוזל אדום שהעלה אדים של
חום.
"מה זה?"
"אל תשאלי כלום, רק תשתי את זה."
"לא! אני לא אשתה!" קראה לין, "לא, סיורן! זה רעל! אני בטוחה!"

"זה לא רעל."
"אז מה זה?"
"זה יעזור לך להשלים את המשימה שלך."
לין בחנה את הנוזל הזה עוד כמה דקות, ואמרה: "הנוזל הזה לא
מוצא חן בעיני."
"שתי!!!" הוא כבר התחיל לאבד את הסבלנות, "אין לנו הרבה זמן!
את עוד מעט מתעוררת! לא תצאי מהחלום הזה בלי לשתות את זה!"
לין הרגישה כלואה. היא רצתה לצאת. היא הייתה חייבת להתעורר
מהחלום!
"שתי!!!" הוא צרח.
לין עצמה את עיניה חזק חזק, וציוותה על עצמה: "כשאני אפתח את
עיני, אני אתעורר מהחלום! כשאני אפתח את עיני, אני אתעורר
מהחלום!"
לין פקחה את עיניה. היא באמת התעוררה. היה חשוך לגמרי, והיא
שמעה את ציוצי הציפורים. לין שכבה וציוותה על עצמה לא להירדם.

למזלה סיורן לא הגיע לדבר איתה, והיא שכבה בשלווה.

"בוקר טוב." נכנסה סבתא שלהן לחדר, כשהגיע הבוקר. היא פתחה את
התריסים. אנג'ל התעוררה לאט לאט, מתמתחת ומפהקת פיהוק עם צליל
פעמונים.
'היא כל כך יפהפייה', חשבה עליה לין באהבה, 'כל כך יפה.'
"בנות, בואו לאכול ארוחת בוקר."
הבנות נכנסו למטבח, ואכלו ארוחת מלכים: ביצי עין עם עגבניות
חתוכות, מלפפונים חתוכים, ולשתיה חלב חם עם דבש.
הבנות תמיד אהבו לאכול אצל סבתא, כי היא תמיד נתנה להן אוכל
טעים ובריא.
"מה שלום אמא ואבא?" שאלה לין.
"אה..." גמגמה סבתא, "היום אני אקח אתכן מבית הספר, וניסע לבקר
את אמא בבית החולים."
"יופי!" קראה אנג'ל, "אני מתגעגעת אליה!"
"גם אני", חייכה לין. שתי הבנות היו מאוד מרוצות.
לין נכנסה להתקלח ראשונה, שם חיכה לה סיורן. לין ממש נבהלה.
"סיורן..." היא לחשה, "מה אתה עושה כאן?"
"שתי את זה", הוא הגיש לה את הבקבוק עם הנוזל האדום, "תאמיני
לי, זה לא יזיק לך. אני מבטיח לך."
"אני לא שותה את זה!" היא נתנה לו את הבקבוק חזרה.
"הפסד שלך", הוא אמר, "זה יעזור לך מאוד להשלים את המשימה שלך.
בלעדיו, בקושי תצליחי להשלים את המשימה ואמא שלך תמות!"
"לא! היא לא תמות!"
"היא כן!" קרא סיורן, "שתי את זה כבר!!!"
"תשבע ברוע שלך סיורן, תשבע, שלא יאונה לי מזה כל רע."
"אני נשבע", הוא שם את ידו על לבו.
"אני לא מאמינה לך כי שטנים תמיד משקרים."
"איך שאת רוצה", הוא אמר ונעלם.
לין נכנסה למקלחת ופתחה את המים על מים קרים, והם היו...
אדומים ורותחים!
"סיורן!!!" צרחה לין בחוזקה, "סיורן!!!"
"שתי!!!" הוא צרח, "שתי!!! זה טעים, זה בטעם תות!!!"
"לא!!!" טיפה אדומה מהנוזל נכנסה לגרונה. היא נחנקה ופשוט
התמוטטה על הרצפה. סיורן חייך בסיפוק, ונכנס לגופה של לין.
לפני שאנג'ל וסבתא יראו אותו. המים במהרה התחלפו למים רגילים,
סבתא ואנג'ל נכנסו לחדר האמבטיה.
"לין!" קראה אנג'ל, "לין!" היא ניערה אותה.
לין קמה באיטיות, ונעמדה. "את בסדר?" שאלו אותה השתיים בבהלה.

"כן", היא אמרה באיטיות, כשהבעה מוזרה על פניה. "טוב מתמיד."

פרק 9

"סופסוף אני בפנים", חייך סיורן בסיפוק. הוא התיישב בנוחיות על
התת-מודע של לין. "עכשיו אני שולט בכל... בכל..."

שתי הילדות היו כבר במכונית בדרך לבית הספר. בדרך, אנג'ל קראה
את עיתון הנוער האהוב עליה. "תשמעו איזו רעה ילדה אחת. היא
לקחה לחברתה הטובה את החבר שלה, והסיתה אותו נגדה, והסיתה את
החברה נגדו, ואז היא דפקה את שניהם."
"דווקא נשמע מגניב", חייכה לין ברשעות.
"מגניב?!" התפלאה אנג'ל, "זה נורא!"
"אני גם הייתי עושה את זה במקומה."
"את צוחקת?"
"לא."
"אם כבר הייתה לה סיבה לעשות את זה..."
"לא צריך סיבה בשביל זה. אפשר לעשות את זה סתם, בשביל השעשוע."

"לין! לא מתאים לך!" קראה אנג'ל, "מה את פתאום חושבת דברים
כאלה?!"
"לא יודעת", הודתה לין, "נראה לי שעולם חדש נפתח בפניי."
"עולם?" אנג'ל לא הבינה.
"לא חשבתי מקודם כמה כיף זה להיות רעה... לא יודעת... מהיום
אני אהיה הכי רעה. לא יודעת... יש לי חשק פתאומי, מאז הנפילה
שלי במקלחת."
"נראה לי שפשוט נפלת על הראש. זה מה שקרה לך."
"תשתקי, יא מגעילה", צעקה עליה לין.
"בנות! די לריב!" ביקשה הסבתא, "לא מתאים לכן. אף פעם לא רבתן.
מה קרה לכן פתאום?"
"יא מכוערת. מגעילה. שכל של פרה. הייתי רוצה לאכול אותו.
ממ..." חייכה לין.
"לין! למה את עושה את זה? מה קרה לך?"
"באמת לין", נאנחה הסבתא, "נכנס בך השטן או מה?"
"תשתקי, יא זקנה", חרקה לין שיניה.
סבתא ואנג'ל היו פשוט בהלם. סבתא אמרה: "נראה שללין יש היום
מצב רוח..."
הן בדיוק הגיעו לבית הספר. אנג'ל נפרדה מסבתא בחיבוק, ולין
נתנה לה סטירה.
"מה את עושה?!" קראה סבתא, "את מדאיגה אותי, לין! למה את
מרביצה לי? אני סבתא שלך."
"מה את מתלהבת מזה, יא מכוערת. יא מקומטת, חתיכת בצק וורידים.
מממ... נשמע טעים."
"זה עובר כל גבול!!!" צרחה סבתא, "אמא שלך חולה ואת עוד מוסיפה
נזקים?! מה קורה לך?"
"סליחה אני..." לין תפסה בראשה, "זקנה מנוולת. תמותי!" לין שוב
תפסה בראשה ועצמה עיניים, כלא מאמינה. היא ברחה לתוך הבניין של
בית הספר.
"אני לא מאמינה", מלמלה אנג'ל, "לין היא נשמה טובה. איך היא
פתאום ככה? איך זה?"
"לא יודעת", נאנחה סבתא, "טוב... לכי לבית הספר. שלא תאחרי."
אנג'ל נפרדה מסבתא, והיא נסעה לדרכה.
"אנג'ל!" ניגש אליה תומאס, "הגעת!"
"כן... הגעתי." חייכה אנג'ל.
"את נראית כאילו משהו קרה לך..."
"לא ! זה סתם!" קראה אנג'ל, "אני מתה מעייפות פשוט..."
"אה... אני מבין... אז את זוכרת שאנחנו בני זוג..."
"היא לא יכולה להיות בת הזוג שלך", התקרבה אליהם לין, "היא
רוצה להתכונן למבחן הזה בחשבון, שיש בעוד חודש. אני לא
מתכוננת, כי זה בסך הכל בעוד חודש... בכל מקרה, אני אבוא איתך,
אם אתה רוצה."
"טוב... בכל מקרה, חבל, אנג'ל. אני מאוד מחבב אותך, וחשבתי
שנהיה ביחד."
"בוא, תומאס, נלך", חייכה אליו לין במתיקות, ושניהם הלכו.
אנג'ל הייתה בהלם.
"איך אחותי..." מלמלה אנג'ל, "רגע! אולי זה קשור למשימה שלה?"

באותו רגע ראתה את רועי. הוא ישב על המדרגות, והיה עצוב. כמו
תמיד.
היא נזכרה במשימה שלה. להתחבר עם בעל עיניים נוגות... להתחבר
עם מישהו עצוב... כמו רועי... היא ניגשה אליו.

לין הסתגרה בשירותים. היא הרגישה שהיא משתגעת. היא התחילה
לעשות שטויות... היא אף פעם לא התעניינה בבנים, אז איך היא
התחילה לצרפת את תומאס? איך היא נהייתה כזאת מגעילה? "אני
אסביר לך הכל", היא שמעה קול בתוכה, "הכל..."

פרק 10

נשמע קול בתוכה, "אני אסביר לך הכל... הכל..."
ללין כאב מאוד הראש פתאום. היא ראתה במטושטש את לין יושבת ליד
רועי. "מה יש לה לעשות איתו?" מלמלה לעצמה לין. באותו רגע היא
התעלפה.

היא מצאה את עצמה בחדר האחות. כאב לה הגב. היא שכבה על מיטה
קשה ולא נוחה בכלל. האחות הייתה לידה, וגם אנג'ל, מסתכלות עליה
בדאגה.
"לינוש, את בסדר?" שאלה אנג'ל בדאגה.
לין רצתה להגיד לאחותה כמה היא אוהבת אותה ומצטערת, אבל אז
פתאום השתנה משהו בתוכה, והיא אמרה: "עופי, יא פוסטמה
מפודלעת!"
"איך את מדברת אל אחותך?" שאלה האחות בתדהמה, "כנראה קיבלת מכה
מאוד חזקה בראש, אה? אנג'ל, עכשיו כשלין התעוררה תחזרי לכיתה."

"אבל..." ניסתה אנג'ל להגיד.
"בלי אבל! אחותך בסדר! את יכולה לחזור."
"אוף..." רטנה, ויצאה מחדר האחות.
"נראה לי שיש לך חום", האחות שמה את ידה על מצחה של לין. היא
נתנה ללין מד חום, ויצאה לרגע מחדר האחות.
"לין..." נשמע שוב הקול בתוכה.
"מי אתה?" מלמלה לין חלושות, "אתה זה שגורם לי להתנהג בצורות
שלא תיארתי לעצמי?"
"אני המדריך שלך, סיורן. אני בתוכך. הודות לנוזל האדום שהכנסתי
לפיך בעזרת המקלחת. חי חי חי..."
"צא ממני", התחננה לין, "צא! אתה גורם לי להיות רעה."
"וזאת הכוונה", אמר סיורן.
"למה אתה עושה את זה? למה אתה שונא אותי כל כך?"
"אני עושה זאת לטובתך", קולו נהפך לרציני, "יש בך יותר מדי טוב
לב, לין. וזה בכלל לא יעזור לך בהשלמת המשימה שלך, להפך. אם לא
הייתי הופך אותך לרעה, לא היית מסוגלת לעשות את זה לאחותך.
מסכימה איתי?"
לין הנהנה חלושות בראשה, "אבל זאת לא סיבה..."
"זאת כן סיבה!" סיורן יצא לרגע מגופה של לין. היא כמעט התעוורה
מיופיו האדיר, משיערו השחור ומעיניו השחורות החודרות. עוד יותר
כאב לה הראש בגלל זה.
"את רוצה שאמך תמות?"
"לא, אבל..."
"זאת האפשרות היחידה. את חייבת להשלים את המשימה, ואני עוזר לך
בזה. למרות שאני השטן, אני עושה את זה בשביל שיהיה לך טוב. אני
גורם לך להיות רעה. זה יעזור לך מאוד."
"אבל זה יקלקל את יחסיי עם אחותי..."
"לי זה לא מזיז", הוא התקרב אליה, "מצדי שאחותך תשנא אותך."
"אתה כזה רע."
"אני יודע", הוא חייך, "אני השטן."
"הווה ונראה. הגיע הזמן", נכנסה האחות לחדר. סיורן מיד נעלם.
האחות הוציאה את מד החום מפיה של לין, והחווירה. "אוי לין. זה
רע מאוד!!! יש לך 40 מעלות חום! צריך לקחת אותך דחוף לבית
החולים! מה גרם לך להיות ככה?"
לין לא ענתה. בקושי יכלה לדבר. היא רצתה כל כך להוציא את סיורן
מתוכה, שגורם לה לרמות רוע שלא מתאימות לה. "זה בגלל סיורן..."
היא לחשה, ואז התעלפה.

לין הייתה קודחת מחום. היא הייתה כל כך טובה, ולפתע הרוע שלט
עליה. הגוף שלה לא היה רגיל למעברים חדים שכאלה, ולכן היא
נהייתה חולה מאוד. אנג'ל לא ידעה מזה. היא המשיכה לשבת בשיעור,
חושבת על השיחה, יותר נכון - הניסיון לשיחה - עם רועי.
היא זוכרת שהוא ישב על המדרגות, ונראה עצוב מאוד.
היא התקרבה אליו בהיסוס, והתיישבה על ידו.
"היי", היא אמרה לו.
"מה את רוצה? אה... מה... אני..." הוא גמגם.
"סתם... נראית לי עצוב. מה קרה?"
"את סתם באת לצחוק עלי", הוא קם, "אה... אני... אני לא טיפש.
ביי." הוא ברח.
אנג'ל הייתה המומה. "טוב, בעצם... טבעי שהוא יגיב ככה..." היא
אמרה לעצמה. פתאום היא שמעה קולות של מהומה, וביניהם ילדה
קוראת: "לין התעלפה!"
היא הסתובבה וראתה את אחותה שוכבת על הרצפה.
"אנג'ל", קראה המורה, "עיניים אלי בבקשה. אני רואה שאת לא
מקשיבה." אנג'ל הסתכלה על המורה בייאוש.
"אדם וחברו", אמרה המורה, "צריכים להוקיר ולהעריך זה את זה..."

לאנג'ל לא היה כוח להקשיב לשטויות של המורה. היא חשבה כל הזמן
מה קורה עם אחותה.

אביה של לין עזב את אמן במיוחד בשביל לקחת את לין מבית הספר,
לבדיקות בבית החולים. אנג'ל יצאה לשתות, ואז ראתה את אביה.
"אבא!!!" היא קראה, ורצה בשביל לחבק אותו, אבל אז ראתה אותו
מחזיק את לין, שמרוב חיוורון נראתה מפחידה ממש. "אבא! מה אתה
עושה פה? מה קרה ללין?"
"שום דבר", אמר לה אביה, "תחזרי עכשיו לכיתה."
"לא! אני רוצה לדעת למה אתה פה, ומה קורה עם לין ואמא!"
"לא אנג'ל. אני דורש ממך לחזור לכיתה."
"אבל..."
"אני אומר לך לחזור לכיתה", הוא חזר על דבריו בכעס. אנג'ל
השפילה את מבטה, וחזרה לכיתה מושפלת. אפילו לשתות היא שכחה...

אביה נאנח, נכנס עם לין למכונית והסיע אותה לבית החולים.
בינתיים הגיעה ההפסקה. 'אני חייבת להתקרב אליו', אמרה לעצמה
אנג'ל.
היא התקרבה לאט לאט לרועי, שישב בודד על הגדר ואכל את
הסנדוויץ' שלו.
היא התיישבה על ידו. "מה את רוצה ממני?" הוא שאל בפה מלא, "מה
את רוצה להשיג ממני?"
"כלום", אנג'ל נאנחה, "פשוט נראה לי... יש לי בעיות, ואני רוצה
לדבר עם מישהו. ואתה נראה לי נער מבין וחכם, אבל אם אתה לא
רוצה, לא צריך..."
"רגע", הוא תפס בידה, "אממ... איזה בעיות יש לך?"
אנג'ל התיישבה מרוצה על הגדר, וסיפרה לו על אמה החולה, על לין
שמתחילה להתייחס אליה מגעיל פתאום, ועל זה שהיא לוקחת לה את
תומאס.
"וואו... לא ידעתי שזה קורה לך. את נראית טוב משזה יקרה לך."
"זה שאני יפה זה לא אומר שאין לי בעיות", שיחקה אנג'ל בשערה,
והסתכלה בעיניו של רועי. "עכשיו אתה מבין? לא רציתי להשיג ממך
שום דבר. רק רציתי לדבר איתך, ולספר לך את הבעיות שלי." באמת
אנג'ל הרגישה כך, שהיא חייבת לפרוק את כל העצב שלה ולספר
למישהו.
"אני... הבעיות שלי..." שיחק רועי בידיו, "אבל אל תגלי לאף
אחד. תישבעי."
"אני נשבעת", אנג'ל נשבעה.
"אמא שלי גם חולה מאוד. יש לה אסטמה קשה וקוצר נשימה. אין לנו
כסף ואין מי שיפרנס אותנו... אבא שלי עזב את העולם הזה לצערי
והוא לא רוצה לעזור לנו... כמה אירוני... אני עובד בחנות גלידה
בשביל שיהיה לנו כסף. אני מבשל לה את האוכל, ועובד גם בערבים.
ואני לא ישן בכלל. אולי פעם ביומיים."
"בגלל זה אתה תמיד נראה תשוש", הבינה אנג'ל, "אבל איך מסכימים
לך לעבוד? הרי אתה קטין."
"אני מחליף את אמא שלי. ואם היא לא תחזור תוך שבועיים, הבוס
ימצא עובדת אחרת, במקומה, במקומי..."
"זה מזכיר לי בדיוק את אנטון בספר פצפונת ואנטון", חייכה אליו
אנג'ל. היא ראתה שהוא עצוב, אז ליטפה את כתפו ואמרה לו: "אל
תדאג... הכל יהיה בסדר..."
רועי סובב את ראשו אל אנג'ל. הוא הביט בה בעיניים בצבע התכלת
שלו, עם צבע השמים ממש ממש בהיר, ולמרות שיערו הג'ינג'י שהסתיר
את העיניים שלו, ראו בעיניו מבט של קרבה...

פרק 11

לין שכבה תשושה על המיטה הקשה, הכל כך לא נוחה. אביה ישב לידה,
בוהה בחלון.
"יש לה לחץ דם מאוד גבוה", קבעה האחות, "היא צריכה לנוח בבית,
ולקבל הרבה פינוק וחום."
"אבל למה היא התעלפה? מה יש לה? זה לא יכול להיות סתם כך!" הוא
לא הבין.
"כנראה היא חלשה מאוד בזמן האחרון. כנראה בגלל שהיא כל כך רזה.
היא צריכה לאכול ולהשמין. זה יכול להיות גם מסיבות נפשיות,
מלחצים בלימודים, עם חברים..."
אביה מיד הבין מה הגורם לכל זה. "תודה רבה לך, אנחנו נסתדר."
הוא היה בטוח שזה בגלל כל העניין עם אמה. זה היה גם גורם לכך,
אבל הגורם הכי חשוב, היה הרוע שבתוכה... סיורן...

סבתא לקחה את אנג'ל מבית הספר. מיד חשה שנכדתה מוטרדת. "מה קרה
ילדתי? משהו מטריד אותך?" שאלה סבתא אודה בקול חם ואוהב.
"ראיתי היום את אבא בבית הספר," אמרה אנג'ל, "הוא החזיק את
לין, שנראתה מאוד חיוורת, ולא הסכים להסביר לי מה קרה."
"היא לא הרגישה טוב, חמודה," אמרה סבתא, "היא התעלפה, אז אביך
לקח אותה לבית החולים."
"היא תהיה בסדר???" שאלה אנג'ל בדאגה.
"הו, בטח... היא קצת לחוצה מהעניין עם אמא."
"ולמה היא התנהגה כה מוזר היום?"
"את זה גם אני לא יודעת", נאנחה סבתא אודה.

בינתיים לין שכבה במכונית של אביה, שנסע בדרך לסבתא אודה,
שתטפל בנכדתה.
לין הייתה עם עיניים עצומות, ונראתה נורא שקטה מבחוץ, אך בתוכה
רעש רב התרחש.
היא ראתה את סיורן, כל כך יפהפה, מביט בה. הלב שלה פעם בעוצמה,
ויחד עם זאת הכעס והחולשה. "למה השתלטת עלי?" היא שאלה בכעס.
"אני עוזר לך בהשלמת המשימה שלך," הוא צחקק.
"למה אתה גורם לי להיות רעה? חסרת רגשות? עזוב אותי בשקט, זה
כל מה שאני מבקשת!"
"אני המדריך שלך, את תחת חסותי, אני צריך לשמור עלייך."
"לא אתן לך להשתלט עליי," היא צעקה, "אני אלחם בך!" אך
כשהסתכלה עליו, פתאום, הרגישה את האהבה אליו מתחוללת. היא אף
פעם לא התאהבה, אך פתאום הרגישה את ההרגשה.
"לא! לא!!!"
סיורן צחקק, וכל תוכה רעם. ירד גשם והיו ברקים.
לין התאהבה בשטן.