גם אחרי חצי שנה קשה לי לעכל שאתה לא איתי.
גם אחרי חצי שנה הלבד שלי הוא רק שלי.
גם אחרי חצי שנה, חצי שנה שלא חלקנו מילה, אני מבינה מהי עוצמה
של אהבה.
גם אחרי חצי שנה הלב מרגיש רעב.
גם אחרי חצי שנה אפשר להרגיש בי את הכאב.
כבר השלמתי עם זה שהחיוכים שלי לא עוזרים.
הרי כולם רואים. כולם יודעים.


אני משתגעת!!! די... די! הבטחתי לעצמי שאני לא אכתוב עליך
יותר!
זה פשוט חזק ממני.
אני מתקיימת רק מלכתוב עליך. רק מלכתוב לך.
כאילו שזה היעוד שלי. אולי באמת.

אז גם אחרי חצי שנה של רחמים מכל הכיוונים
וגם אחרי חצי שנה של תיסכולים נוראיים
גם אחרי חצי שנה של סבל חסר מעצורים
גם אחרי כל זה קשה לי להפנים
שעברה חצי שנה ואתה עדיין אצלי בלב.
עברה פאקינג חצי שנה ואני מרגישה כמו ילדה קטנה שיותר לא
תתאהב.

"לכי להכיר לך אנשים חדשים, למצוא בנאדם חדש שימלא את החלל
הכ"כ עצום שאני השארתי.
את לא תמצאי. את פשוט לא תמצאי בנאדם כזה שיאהב אותך, יכיר
אותך, יגרום לך להרגיש מאושרת... שתהיי כל כך חשובה לו..."

אין. המשפטים האלו שלך חרוטים לי בראש. אני זוכרת מילה
במילה.
אני שונאת אותך.
אני שונאת אותך על זה שכל כך צדקת.
אני שונאת אותך על זה שנכנסת לי לחיים, לראש, לחלומות.
אני שונאת אותך רק מהידיעה שאני לא יכולה להתקשר אליך יותר.
לדבר איתך, להיות איתך לאהוב אותך.

גם אחרי חצי שנה קשה לי לעכל שאתה לא איתי.
גם אחרי חצי שנה שהלבד שלי הוא בעצם.. רק שלי.