לפני זמן מועט - תחילת ספטמבר 2001 - זכה לכיסוי תקשורתי קטן
ומעורר הדים קלים משלוחו של "מכתב שמיניסטים" לראש הממשלה. על
מכתב זה היו חתומים 62 צעירים אשר להם חודשים ספורים עד שנה
לפני מועד גיוסם לצה"ל, צעירים אשר מתוקף סיבות
פוליטיות-אידיאולוגיות מתכוונים להימנע משירות החובה הנהוג
בצבא ההגנה לישראל - לפחות מהשירות הקונבניוצנלי הנהוג, אשר
יכלול בחובו שירות בשטחים כבושים או פשוט יכלול בתוכו את לבוש
המדים הצבאיים.
מלכתחילה אין בכוונתי לגעת בלגיטימיות צעד זה וצעדיהם
המתוכננים להמשך (הצעירים מתכוונים להתמיד בסירובם עד להשגת
מטרתם, ואינם פוסלים ישיבה בכלא הצבאי אם לא יגיעו לפשרה ראויה
לדעתם עם הצבא), שכן אין ללגיטימיות צד זה או אחר בעניין. לפי
עמדתי, עדיפה סרבנותם של אלו על-פני סרבנות הנובעת מעצלנות
גרידא, או משיקולים אנוכיים אחרים המובילים לעצלנות גרידא.
הצעירים אשר מצאו לנכון לנסח את המכתב, לעודד את משלוחו ולחתום
עליו, אינם מאלו היושבים בחיבוק ידיים ושהשקעתם המקסימלית באה
לביטוי בעיצוב הכותרת בקובץ טקסט עשיר. מכתב זה הוא רק חוט שני
בודד בנס המחאה האדום שהם נושאים בראש מורם כנגד מדיניות
הכיבוש והמיליטריזציה הישראלית. הפעילות הענפה בה הם עוסקים
למען מטרתם מוכיחה כי אין אלו בני-נוער קלי-דעת המבקשים להתחמק
משירות אשר יכביד על חייהם - לצעירים אלו יש ערכים עליהם נסוב
חלק נכבד מחייהם, ובין אם מוצדקים ערכיהם ובין אם לא - נכונותם
המלאה של הצעירים להיאבק על ביטויים ומימושם של ערכים אלו היא
זו התובעת כי יתייחסו אליהם ברצינות הראויה, בין אם יגיעו
לפשרה המיוחלת ובין אם לא.
אלא שבין הרצינות בה יתקבלו ובין מעשי המחאה עצמם, קיים מכשול
התדמית החוצץ בין הצעירים הללו ובין הצבא, והוא זה אשר מונע
מהם לקבל את מבוקשם. מכשול התדמית בא לידי ביטוי בשני אופנים:
1. תדמית הצעירים בציבור; 2. תדמית הצעירים בעיני הצבא.
את האופן הראשון ניתן לתאר בקלות רבה: ההשפעה של הצעירים הללו
היא בעיקר ההד אותו הם יוצרים. הם מתסיסים, הם בולטים בשטח,
וכאשר אור הזרקורים מופנה אליהם (ולרוב אינו מופנה במלואו) הם
יקבלו את תשומת הלב המקסימלית. הקהל, הצופה במתרחש, מתחלק
לשניים: מחד, ישנם אלו המתנגדים לסירוב השירות מסיבות עקרוניות
אלו או אחרות, או החשים מאוימים מול התעוזה והסיכון הידוע שבו
- אלה בולטים בהתנגדותם הנחרצת לסרבני המצפון, הקוראים להם בכל
כינוי נרדף ל"בוגדים" ברמות שונות של בוטות, דורשים להוקיע
אותם מהחברה או לחילופין לכפות עליהם את השירות. הם גם לרוב
אינם מעוניינים כלל להקשיב לדברי הסרבנים - אין הם מעוניינים
למצוא הגיון בדבריהם או שיקולים רציונליים. מבחינתם, הדבר
פסול, ואין כל הבדל בין סרבנים משיקולים אנוכיים וסרבני מצפון.
חלקם האחר, אלו התומכים במיליטריזציה (בין אם במודע ובין אם
לאו, שהרי תמיכה במדיניות הטרור הישראלית השרירית והקיימת
פירושה תמיכה במיליטריזציה), מתנגדים כיוון שהם רואים בסרבנים
משתפי-פעולה עם אנשי הטרור הפלסטינים, שכן בעיניהם אין הבדל
בין פלסטיני לרעהו וכולם הינם אנשי טרור. ולפיכך, מבחינת אלו,
אין הבדל בין הסרבנים ובין אנשי הטרור; ומאידך, ישנם אלו
התומכים בסירוב השירות משיקולים אנוכיים, ואלו הם כמו טפילים
על גבם של סרבני המצפון - כל עוד ישנן קבוצות סירוב נוספות,
הרי אין כל סיבה שימנעו מקבוצה מסוימת את הזכות המגיעה
לקודמתה. אלה אינם עושים הפרדה בין עקרונות ולא-עקרונות -
הסירוב הוא שחשוב, המניעים שמאחוריו הם חשובים הרבה פחות, אם
לא זניחים כליל. בנוסף לכך, על תומכי הסרבנים נמנים גם אנשים
השותפים לדעותיהם, בחלקן או בכללן, אך אינם נוקטים בקיצוניות
בה נוקטים סרבני המצפון - בפעילות הפוליטית בכלל או בסירוב
לשירות הצבאי בפרט. לאלו, חרף תמיכתם, גם אין משקל רב
בהתנגדות, שכן תמיכה בסרבנים מכל סוג שהיא פירושה הצטרפות
אליהם, ורוב התומכים שאינם סרבנים מוגדרים אינם יכולים להרשות
לעצמם תמיכה מפורשת זו. הסיבות מגוונות, והן נעוצות בעיקר
בציפיות הסביבה הקרובה (המשפחה והחברים), יכולת כלכלית מצומצמת
או תפקידים חשובים בצבא אשר קשר הדוק עם סרבנים עלול לטרפד את
סיכויי התומכים להתקבל אליהם. שוב, כאן מדובר בתדמית הסרבנים
בלבד, ולא בטיב הקשר עמם.
האופן השני בו מתבטא מכשול התדמית הוא קשה יותר לתיאור, שכן
כאן מדובר בצבא עצמו, הצריך לטפל ב"בעיית הסרבנים". הצבא תלוי
במידה רבה באופן הביטוי הראשון - כל החלטה פרטית שיחליט הצבא
בנוגע לסרבן אחד תזכה לגלי הד גדולים בתקשורת ובפרט בקרב
הסרבנים העמיתים. אם יחליט הצבא לטובה - כלומר, יגיע לפשרה
המיוחלת עם הסרבן, כמו שהיה במקרה יינון הילר - הדבר יעורר
תגובה חריפה באופן הביטוי הראשון. מחד, המתנגדים לסירוב יראו
את הדבר בעין רעה, יגידו שמתירים לאנשים להתחמק מהמוטל עליהם,
או שמתירים לפושעים לעשות ככל העולה על רוחם, ושאר דברי סרה
בעשרות צורות וגוונים; מאידך, התומכים כאמור יראו בכך
פריצת-דרך עבורם להשיג לעצמם את הפטור המיוחל, אם מדובר
בסרבנים "אנוכיים", או שיתחזקו מהדוגמאות של מקרי הפרט ואף
יתעודדו לעבור לתמיכה מלאה בסרבנים, אם מדובר ב"תומכים
מסויגים". בכל מקרה, יוצא הצבא נפסד במובן מסוים. משמעות הדבר
- פחות שליטה פוטנציאלית על הציבור, והדבר מעמיד אותו בסכנת
קיום מסוימת. כך נפתח מעגל קסמים ההולך וגדל, ועוצמתו עלולה
להיות הרסנית.
נשאלת השאלה, מהו הפתרון הכללי הרצוי לצה"ל? מצד אחד, אפשרות
הפטור לכל סרבן-מצפון עשויה, כאמור, לפתוח פרצה עבור כל אדם
הנוקט עמדות כשל סרבני המצפון, ובכך אין הדבר בהכרח רע משום
אי-הגיוס של מספר מצומצם של פרטים באוכלוסייה (גם בהנחה שמספר
סרבני המצפון יגדל בהתמדה - עמדת היחס שלהם לעומת אלו המביעים
נכונות להתגייס נמוכה בהרבה, וכדי לשנות את המאזן יזדקקו
הסרבנים לעוד שנים ספורות) כשם שהוא רע מבחינת התדמית השלילית
שהוא ייצור לצבא בעיני הממשל ובעיני העם, תדמית של צבא הנכנע
בקלות מדי לכל דורש. מצד שני, לא תהיה לצבא כל תועלת בגיוס
סרבני מצפון, מהסיבה הפשוטה שאת יעילותם המירבית כמשרתי המדינה
לא יישמו הסרבנים בצבא. סיכוייהם לעמוד בלחצי המסגרת הצבאית,
אליה אינם מתאימים ואליה נאמנותם ומסירותם מסויגות מלכתחילה,
נידונים מלכתחילה לכישלון, והצבא רק יפסיד מכך - או מאידך,
מהשליחה המיידית למאסר - אנשים שיכלו להיות משרתים טובים, לו
היתה ניתנת להם הזדמנות הוגנת בתנאים אשר יאפשרו זאת.
נכון לימים אלה, אין באופק פתרונות הוגנים עבור הצבא ועבור
סרבני המצפון גם יחד. פתרון שהיה עשוי להיות יעיל עבור שני
הצדדים הוא הקמת מסגרת מיוחדת לשירות מדיני עבור סרבני מצפון,
באופן שבו ינוצלו יכולותיהם עד למקסימום ובכך יפיקו תועלת הן
הסרבנים והן המדינה - כשם שקיימות מסגרות דומות לסרבנים על רקע
דתי. הדבר אף הגיוני, בהיות המצפון האנושי סוג מסוים של דת,
בייחוד כאשר הוא מפותח כל-כך ורמתו המוסרית גבוהה כשל אלו
המסרבים לשרת בצה"ל מטעמי מצפון. לו ימצא הצבא דרך ליישם פתרון
זה, או כל פתרון הגיוני דומה אחר, תוך עקיפת מכשול התדמית
המתואר לעיל - סביר להניח שלפחות את הדרך הבטוחה לשלום בינו
ובין סרבני המצפון הוא יסלול. השאלה שתבוא כעת היא - מה יצפה
להם ולו בתומה?
לשאלה זו, כך נדמה הדבר, לא הצבא ולא סרבני המצפון מסוגלים
לענות כרגע.
© ספטמבר 2001 |
