בדמדומי הערב הופיע אדון ברדק, לבוש ז'קט שחור, נשען על מקל.
הוא העיר אותי בצרחות איומות רק כדי שאשים לב, ובעודו מתפוצץ
מצחוק אני משפשפת את עיני. הוא מסביר שהגיע העירה כשרכב על
סוסו "בלהות" והיה חייב לבדוק לשלומי. "שלומי טוב", עניתי
ברוגז, והוא מאושר מהחוצפה. כך המשיך, מה עשית? איפה היית? האם
גרמת לי להיות גאה? ואני עניתי "לא". "אני עוזב אותך לשנה אחת
ואת נהיית לי טובה?!" פתאום הוא כועס, "כבר שכחת אותי?" "לא
שכחתי אבל התבגרתי, באמת חשבת שאני אשאר הילדה האבודה שלך
לנצח?" עניתי באומץ. הוא פוער עיניים ופוקח פה (אדון ברדק, למה
ציפיתם?) הופך את החיוך, דופק עם המקל פעמיים על הרצפה, מגרד
קצת את הראש ומתחיל בנאומים המתישים שלו, תמיד בחרוזים:

"אני הכרתי בחורה קטנה שלא מצאה תשובה,
כך בכתה לה כל הלילה התחננה לישועה.
ואז דהרתי כמו אביר על סוס לבן,
כשהיא אמרה שתעשה הכל אם אקח אותה מכאן.
נתתי לה אבקת פיות ומוזיקה טובה,
לימדתי אותה איך משקרים ומה היא אהבה.
ואז טפטוף דמעות חדש ביקש אותי אליו,
הבטיחה שתחכה ואני עזבתי עם הסתיו.
עכשיו כשחזרתי, מחכה לשמוע סיפורי גבורה,
היא מחייכת ואומרת שכבר לא רוצה."

אני מגחכת ומוחאת כפיים "בראבו, היית צריך להיות משורר". הוא
זועף ומדליק סיגריה, "רוצה לשמוע את הגרסה שלי לשיר? כי שלך
מצונזרת מהאמת:

גיל ההתבגרות היה כמו כאב ראש שלא נגמר,
כל לילה הייתי מקווה שלא יבוא מחר.
אז מתוך הלילה נכנס אל חדרי אביר שחור,
הבטיח שיעזור לי למצוא את האור.
אז הוא גרם לי לרדת לתהום,
שם לימד אותי לשתות, לעשן ולהפסיק לחלום.
אמר לי כמה שיותר צרות ככה גדלה ההנאה,
לא צריך לבכות בשביל קצת תהילה.
ואז הוא ברח כי מצא אחת יותר יפה
והשאיר אותי בגשם בודדה."

הוא מופתע ומסביר שהיא הייתה צריכה עזרה, והרי שקצת ברדק משמח
את כולם. איך אני יכולה לומר שעזב בשביל אחרת? הוא מעולם לא
היה צריך ללמד אותי לשקר. במקום להודות לו ולחזור לשחק אני
מתחצפת? מצד אחד גאה בי ומצד שני עצוב. "נמאס לי!" אני צועקת,
"לך מכאן!" הוא מתקרב ומחבק אותי. "הפכת אותי לאדם פסול,
איבדתי הכל בשביל להיות "מגניבה", כשהלכת הייתי כל כך קרובה
לקפוץ מהבניין הנטוש שלנו, ואז פתאום הבנתי. אני לא זו שאבודה
אלא אתה! ומה הם לא עשו? כל כך הרבה תרופות נתנו לי כדי
שתיעלם, והעובדה היא שנעלמת כשאני פגשתי אותה. היא כל כך ניסתה
לעזור לי וכנראה שהיא הצליחה. אני לא רוצה יותר את העזרה שלך,
אדון ברדק, אני הפסקתי עם התרופות וכבר חצי שנה בחוץ..." ואז
הוא קוטע אותי, "אז למה חזרתי? אני לא יכול לבוא סתם, אני מגיע
רק כשקוראים לי." לרגע עצרתי, באמת למה הוא חזר? אני לא קראתי
לו... אז איך? והוא ממשיך "נו, תעני לעצמך, איך? מה קרה? נכשלת
במבחן? מרגישה בודדה? מאיפה הגיע הצורך שוב לברדק בחייך?"
הסתכלתי עליו עמוק בעיניים שבתוך המראה ואמרתי "לא הייתי צריכה
ברדק, פשוט רציתי לומר שלום." ניפצתי את המראה על הרצפה בכל
כוחי ואמרתי "שלום".