השמש החלה לשקוע אל תוך הים האינסופי ושחפים התעופפו בחזרה אל
קניהם, בחוף אמהות חיפשו את ילדיהם וגברים החלו לקפל את רשתות
הכדורעף. אך אדם אחד אינו מש ממקומו, היה זה גבר חסון ושרירי
אשר שכב ללא ניע על מגבת, ובהה דרך משקפיו על הנוף הפסטורלי.
בכל הזדמנות שהיתה לו הוא היה תופס מטוס ובורח לחוף זה, הוא
אהב את הים יותר מכל. מבעד לעדשות משקפיו השתקפו הגלים
המתנגשים בחוף וסוחפים אליו סודות מיבשות רחוקות, אולי אפילו
מהים התיכון. המחשבה על הים התיכון החזירה אותו למציאות. הוא
הסיר את משקפיו ולקח ביד ימין את המגבת והלך אל בית הקפה
שלרגלי החוף. הוא תפס את המקום הרגיל על יד הבר וסרק במהירות
את המקום, אין אף דמות חשודה.
"סאם! מה שלומך חבר?" קרא הברמן בשמחה.
"מצויין דן", הוא ענה באדישות, "תכין לי בבקשה ג'ין וטוניק."
"אני אכין בשבילך כל דבר שתבקש."
סאם נטל את הכוס ולגם ממנה מעט והחל להתעמק בליגת הסופרבול
ששודרה בטלויזיה הישנה. אך למרות ניסיונותיו להתעמק במשחק
ראייתו היטשטשה והחלו לעלות לנגד עיניו תמונות מזיכרונות אפלים
של פצועים ומתים רבים, של גברים אשר מתקדמים בנחישות אל עבר
המטרה, מפקדים אשר מחלקים פקודות לחיילים מיוזעים, אשר יורים
אל עבר אויב בלתי נראה, לפתע נוחת פגז, דממה ואור לבן מסנוור.
אט אט נגלית עוצמת ההרס, גברים רבים מוטלים בשלוליות דם ללא
רוח חיים על האספלט הסדוק, חלקם קטועי איברים כמו ראש או
גפיים. רק גבר אחד שרד, הוא הסתכל על סביבותיו בבעתה, הוא ניער
את גופתו של המפקד וניסה להעירו אך לשווא, הוא נפל לרגליו כיסה
את עיניו וזעק בחוסר אונים אך זעקתו נבלעת ברעש מטחי היריות,
עיניו יבשות, עיניו הכחולות סירבו לדמוע. הוא גרר את החיילים
למקום מחסה, לקח את הקשר מאחד החיילים וזעק דבר מה, הוא שמע
תשובה נחרצת, משפט אחד, אך למרות זאת הוא המשיך לצעוק אך לא
נשמע כל מענה, אין להם כל זמן או רצון להתמודד עם חייל מיואש,
יש להם מלחמה לנצח. לבסוף הוא לבש על גבו את מכשיר הקשר הכבד,
אסף תחמושת מהגופות והמשיך להתקדם בידיעה שחבריו לעולם לא יזכו
למקום קבורה, ואף איש בעולם לא ידע מה הם תרמו לעולם, זהו
גורלם של לוחמי הצללים.
"סאם, סאם", קרא הברמן ולבסוף הוא נגע קלות בכתפו של סאם, "יש
לך טלפון." סאם הפנה את ראשו לעברו. "אתה בסדר? אתה נראה קצת
חיוור."
"אני רק עייף מעט."
"הנה", הברמן הושיט את השפופרת.
"הלו", אמר סאם.
"יש לנו עבודה קטנה בשבילך, יש לך מעטפה במלון."

סאם נמנם לו במטוס אשר היה בדרכו לבואנוס איירס, ארגנטינה.
מכיס מקטורנו בלטה מעטפה חומה מקופלת בדיוק במרכזה, ובתוכה
שטרות לא מסומנים שיספיקו לשבוע, מפתח, פיסת נייר ותעודות
קנדיות. החשבון על כרטיס הטיסה וכן כל ההוצאות מהחופשה שולמו
על ידי חשבון בנק סודי שנפתח במיוחד לצורך זה בבנק מרכזי באיי
קיימן.
הדיילת חילקה משקאות ליושבים במחלקת העסקים.
"התרצה לשתות דבר מה?" שאלה הדיילת בחיוך רחב, המבטא הפורטוגזי
שלה הזכיר לסאם את החופשה שהוא נאלץ לקטוע באופן כה מפתיע.
"מיץ תפוזים, אם אפשר."
"צר לי אדוני, אך נגמר המיץ, יש רק משקאות חריפים, התרצה אולי
מרטיני במקום?"
"לא, אני אסתפק במים רגילים."
לסאם היה כלל ברזל לא לשתות כשהוא בתפקיד והוא מעולם לא עבר
עליו. מפקדו בצבא טען שאפילו לפושעים השפלים ביותר יש חוקים
שהם אף פעם לא עוברים עליהם. 'בבלאק ווטר' אומנם כמעט שאין
הקפדה על אף חוק אך בכדי לשרוד ולבצע את המשימות שמוטלות על
ידי החברה יש צורך לא רק בחוקים משלך אלא אף בפילוסופיה ובגישה
אישית כלפי העולם והחיים בו. הפילוסופיה של סאם מורכבת מהכללים
של מפקדו וממסלול אימונים רצחני שכלל לא מעט שטיפות מוח. אך לא
כל אדם מסוגל לקבל ולהישמע לאותם חוקים, רק אנשים, אשר הסוכנות
נהגה לכנותם, "בעלי גמישות מוסרית" יכלו לאמץ חוקים אלו בכדי
לבצע את העבודה המלוכלכת, אך החיונית ביותר בעולם החופשי.
המטוס נחת לבסוף בנמל המפואר של בואנוס איירס. סאם עבר ללא
בעיות את הבדיקות הביטחוניות תוך הצגת התעודות שקיבל יחד עם
שאר הדברים במעטפה החומה. הוא העיף מבט לעבר שעונו, יש לו עוד
מספיק זמן, והוא החליט לגשת לשתות משהו מעורר.
על יד בית הקפה היתה התגודדות מחשידה, סאם התקרב כדי לברר את
פשר המהומה.
נשמע קול אשה אשר צעקה דבר מה באנגלית רהוטה ובתגובה נשמעו
קולות של גברים אשר דיברו ספרדית.
סאם דחף בתקיפות אך בעדינות חלק מן האנשים בכדי להתקרב.
לעיניו נגלה מראה מוזר. אשה אשר היתה לבושה במעיל פרווה לבן
וכובע רחב החזיקה בכל כוחה במזוודה שחורה גדולת מימדים, ושני
עובדי נמל החזיקו בצידה השני של המזוודה. האשה נראתה לחוצה
ביותר וניסתה להסביר לעובדים באנגלית כי זאת המזוודה של בעלה,
אך עובדי הנמל, שספק אם בכלל הבינו אותה, חזרו והסבירו לה
בסבלנות כי עליה למסור להם את המזוודה בכדי לאפשר להם לבצע
עליה חיפוש, "זהו הליך שגרתי", הם הכריזו, אך הסבר זה היה
מועיל יותר אילו היה נאמר באנגלית. סאם פרץ מן הקהל ופנה אל
העובדים בספרדית רהוטה, הוא הסביר להם בנימוס את מה שניסתה
להגיד להם האשה, לרגע הם נראו מופתעים ותקעו בו מבט אווילי אך
לבסוף הם הנהנו, והסתלקו כשם שבאו.
סאם אמר דבר מה בחיוך אל הקהל והאנשים התחילו להתפזר.
"מה אמרת להם שגרם להם ללכת?" שאלה האשה בסקרנות, וסאם העיף
לראשונה מבט בפניה. המחזה שניגלה לעיניו הותירו, לראשונה מזה
שנים, מהופנט, מופתע ואובד עצות. היא היתה האשה היפה ביותר
שראה בכל ימי חייו, עיניה הנוגות הביטו בו, וגרמו לו לבהות
ברגליו במבוכה, לפתע הוא רצה לגעת בה בכדי לבדוק אם היא אמיתית
אך פחד לעשות זאת שמא תתגלה כחלום. "או לא!" היא אמרה באכזבה,
"תגיד לי שלפחות אתה דובר אנגלית."
"מובן שאני מדבר אנגלית", הוא אמר, ולרגע חשב שהוא נשמע גס רוח
מדי, אך חיוכה התרחב והרגיעו.
"תודה רבה לך על העזרה!"
"על לא דבר", הוא אמר, הוא חש שפניו בוערים, אני לא מאמין, הוא
חשב במבוכה, מעולם מאז שהיה נער הוא לא חש כך.
"אדוני? אתה עוד פה?!" היא שאלה תוך שהיא נופפה בידיה המושלמות
לנגד עיניו.
"סלחי לי, אני עייף מהטיסה."
"אם כך, אני הרי חייבת להזמינך לכוס קפה מרענן", היא הודיעה,
"לפחות בשביל להודות לך."
"לא, אני מצטער אך לא אוכל", הוא אמר בנימה מתנצלת, שנראתה כה
כנה משום מה, "יש לי סידורים דחופים."
"אני מבינה, אם כך, אני מודה לך עד עמקי נשמתי מר..."
"סאם מרקסמי..." לפתע הוא נזכר במשימתו. "סליחה, סאם סימונט",
וניצל ברגע האחרון מלגלות את הכיסוי שלו לראשונה בחייו.
"אם כך, נעים מאוד מר סימונט", היא הושיטה לו את ידה, "ואני
קטלין, וכך תקרא לי, אני לא אוהבת רשמיות." היא הוסיפה והניחה
לו ללחוץ את ידה בידו הרועדת קמעה. ולאחר מכן היא מיהרה
להסתלק, וכעבור מספר שניות היא נעלמה בהמון יחד עם מזוודתה
הכבדה, וסאם נותר לבדו מבולבל ואובד עצות לראשונה בחייו.

סאם ישב ברכבת התחתית כשהוא בדרכו למרכז העיר, הצפיפות היתה
בלתי נסבלת, חריקות מסמרות שיער נשמעו כאשר הרכבת התחככה
במסילת הברזל השחוקה וריח זיעה מבחיל נדף מהאשה הזקנה שישבה
מולו, אך את סאם כל זה היה רחוק מלהטריד מאחר והוא היה עסוק
במחשבות על קטלין, עיניה הכחולות אשר לא ניתן היה להישיר אליהן
מבט, חיוכה המקסים וידיה העדינות, הרכות - "הרכבת הגיעה לתחנת
בואנוס איירס מרכז, הנוסעים מתבקשים לרדת בזהירות." הרכבת עצרה
בפתאומיות והנוסעים נדחפו קדימה. סאם ירד במהירות. לאחר חיפוש
שארך מספר שניות הוא מצא את השלטים אשר מובילים אל הכספות. בכל
תחנת רכבת הוצבו כספות אשר נועדו להשכרה על ידי אזרחים בעיר
בכדי להשאיר שם חפצים באופן זמני, אך מאחר ולא היה צורך במסירת
פרטים אישיים בכדי להשכירן הן הפכו לשיטה מצוינת להעברת סמים
וחפצים גנובים בין פושעים. לסאם לא היה צורך להעיף מבט בפיסת
הנייר שהייתה במעטפה, מאחר והוא זכר בדיוק את מספר התא ואת
סיסמתו. דלת הכספת נפתחה בחריקה. בכספת החשוכה היתה רק מעטפה.
סאם ניגש לשירותים הקרובים והסתגר בתא המרכזי, הוא קרע את
הלשונית וקרא ללא כל הפתעה את ההודעה הקצרה, אשר נכתבה באותיות
דפוס על נייר ממוחזר.
"גש אל תא הטלפון הקרוב וחייג את המספר הבא: 09564642545
בכדי לקבל הוראות נוספות."
סאם הצית את הנייר, ואחז בו בסבלנות עד אשר האש עיכלה את כל
הדף הממוחזר וזרק את השאריות אל האסלה.

"סוכנות לביטוח חיים שלום!" הכריז קול נשי מאושר יתר על
המידה.
"כאן 'זאב לילה' מחכה להוראות נוספות."
"אנא המתן", ענה הקול השני, הפעם ברצינות.
"היי סאם", הכריז קול ענייני אשר העלה חיוך על פניו של סאם.
"מה חדש, ג'יין?"
"לא הרבה, לא הרבה. המטרה החדשה שלך הוא איש עסקים שסרח ואשתו.
עבודה קצרה ופשוטה. אתה מתבקש לא לחשוף את עצמך עד לרגע המתאים
ולא להשאיר ראיות מיותרות, עד פה הכל ברור?"
"ברור כשמש."
"יפה, מאחר והמשימה יחסית פשוטה זאת תהיה השיחה האחרונה שלי
איתך להפעם, אני מקווה שתשרוד."
"אם לא אז זה על מצפונך!"
ג'יין צחקה צחוק לבבי "אתה העובד היחיד 'בבית המטבחיים הזה'
שגורם לי לחייך... בכל אופן גש לבית הקפה מעבר לכביש, הזמן
כריכים עם קוויאר ולחם שחור איכותי, בהצלחה!"
שיחה מושלמת, בדיוק 59 שניות.

המלצר תקע בו מבט מבולבל, אחר כך ניגש אל המנהל שעמד מאחורי
הקופה ודיבר איתו במבוכה. המנהל, אשר היה אדם בגיל העמידה עם
שפם אפור ארוך תקע גם הוא מבט בסאם, אך היה זה מבט חוקר. הוא
ניגש בצעדים מהירים אשר לא נראו אופייניים לגילו. "אתה הוא זה
שהזמין כריכים עם קוויאר?" הוא שאל,
"ואני מתעקש על לחם שחור איכותי!" סאם ענה.
"אם כך, אדוני, אתה מוזמן לגשת איתי למטבח ולבחור את הלחם
אישית", הוא אמר ואחר כך לחש באנגלית עילגת, "אתם מהסוכנות
וההצגות המסובכות שלכם..." סאם חייך בהתנצלות והלך אחריו
למטבח.
"סלח לי על האנגלית שלי", הוא אמר בנימה מתנצלת, "שמי הוא
הרברט ואני לא בטוח שאתה זקוק ליותר מזה כרגע, את שמך אני לא
יודע ולא רוצה לדעת."
סאם הנהן בהסכמה. הרברט ניגש במהירות אל תמונה של ירקות שהיתה
תלויה מעל לתנור שמנוני, הוא הוריד אותה ומאחוריה נגלתה כספת
חדישה, הוא העיף מבט אל עבר סאם, והאחרון קלט את הרמז והסיט את
מבטו בצייתנות. נשמעו צלילים של מקשים ואחריהם צפצוף חלוש. סאם
הסתכל וראה שבכספת היו שטרות רבים ומעליהם מזוודה כסופה
גדולה.
"הנה, זה בשבילך", אמר הרברט, ונשא לעבר סאם את המזוודה כשפניו
מתעוותים מכאב חרף המאמץ. סאם נטל אותה מידיו.
"ביקשו ממני להודיע לך שהסיסמא היא אותה סיסמא, אני מניח שאני
אמור לאחל לך בהצלחה."
"תודה", אמר סאם בקול חלוש, ויצא מהדלת האחורית.

המנוע ברכב השכור השמיע נהמות מטרידות, אולי חסר מים ברדיאטור,
חשב סאם. שמש הצהריים החזקה גרמה לחום בלתי נסבל ברכב הקטן
והישן, אך הזיעה הקרה על פניו של סאם בשילוב הבריזה מהחלון
קיררה אותו במקצת. סאם פתח את תא הכפפות, והוציא ממנו מפה
מפורטת וצפה בה שעה שעצר בצומת סואנת. הוא פנה עוד מספר פעמים
שמאלה וימינה ולבסוף הגיע למלון מפואר, הוא עשה 'פרסה' מהירה
והחנה את מכוניתו בצד הנגדי. בבית המלון אמנם היו נמצאים
'המסומנים', אך הוא היה בדרכו לבניין ישן שעמד מול המלון. היה
זה מבנה בסגנון ויקטוריאני שבעבר נראה מפואר למדי, אך כיום הוא
נראה עלוב למדי, עם צבע הקירות המתקלף והחלונות המנופצים. סאם
ניגש לסמטה מימין לבניין הישן, ולאחר מבט מהיר לצדדים הוא קפץ
בקלילות מעל לגדר המתכת, ומצא את עצמו על שטח אדמה יבש לפני
דלת הכניסה מחוסרת הדלתות. הוא עלה בזריזות על המדרגות הרעועות
וכעבור מספר שניות של סריקות מצא את החדר המבוקש. הוא בדק את
הנוף מהחלון, וראה כי הוא נמצא בדיוק מול המטרה. הוא ניפץ את
החלון עם קולב מתכת חלוד שהיה מוטל על הרצפה ופינה את הזכוכיות
מהאזור ברגליו. המיקום היה פשוט אידיאלי, החלון נמצא נגד השמש,
וכן גם כיוון הרוח באותו היום היה לכיוון הנגדי, השמיים היו
בהירים מתמיד. אם דבר לא ישתנה עד הערב הרי שזאת הולכת להיות
אחת מהמשימות המקצועיות ביותר שלו.
כעת לאחר בדיקת המקום כל שנותר לו זה לחכות. ההמתנה, לדעתו של
סאם, היא החלק הקשה ביותר במשימה, ולכן הוא היה נוהג בזמן זה
לשכב על המיטה המתפרקת במוטל ישן, לעשן סיגריות זולות מקומיות
בצרורות ולצפות בטלויזיה, וכך גם נהג גם הפעם.
כחצי שעה לאחר שקיעת השמש, כאשר הטלויזיה החלה להטיל צלליות
כחולות על פניו חסרי ההבעה של סאם, הוא קם, נטל את מזוודת
המתכת, וירד במדרגות החירום הישר לפני מכוניתו שהחנה מבעוד
מועד. הוא נסע באיטיות וברוגע, ועצר אף במעברי חצייה ללא
רמזורים. כאשר הוא הגיע שוב אל הבניין הויקטוריאני הוא תחילה
זרק את מזוודת המתכת מעבר לגדר, נשמע קול נפילה רם, ושוב
בקלילות של נער הוא עבר את הגדר כאילו היתה מדרגה. כאשר הוא
הגיע אל החדר, הוא מייד פתח את המזוודה והחל בתהליך הרכבת
ה'דרגונוב', נשק רוסי עתיק אך למרות זאת מהמדויקים והאמינים
ביותר כיום.
לאחר שה'דרגונוב' הוצב על הכן, סאם התכופף וכיוון את הנשק אל
עבר החלון, למזלו הוילונות לא היו מוגפים והוא ראה בבירור את
מיטת האפיריון האדומה המפוארת. כאשר סאם התקרב הוא ראה אשה
צעירה אשר רכבה על גבר שמן שאחז במותניה. לא התנוחה האידיאלית,
גופה של האשה נמצא בתנועה מתמדת ולכן לא ניתן להתחיל ממנה, אך
אם סאם תחילה יטפל בגבר יש חשש שהאשה תברח בבהלה. לכן כל שנותר
לו זה לחכות. לפתע האשה הפסיקה לנוע והביטה כנראה לכיוון הדלת,
הגבר עזב את מותניה של האשה ופנה להביט גם לאותו כיוון. לפתע
נראתה אשה נוספת מהחלון. היא צעקה בקולי קולות ונראתה כאילו
היא על סף איבוד שליטה. דבר מה בתנועותיה העביר צמרמורת בגבו
של סאם, הוא לחץ על תקריב בכוונת וראה לנגד עיניו את קטלין אשר
החלה להכות את האשה העירומה עם תיקה הקטן. לפתע העיף הגבר
מעליו את האשה העירומה וסטר לקטלין. כל הדמויות קפאו.
קטלין היתה הראשונה להתאושש. היא הרימה את רגלה הימנית ובעטה
לגבר השמן בין רגליו ועזבה את החדר. הגבר התקפל והאשה העירומה
מיהרה לגשת אליו ולנחמו. סאם התרומם, והחל לפסוע בחדר הלוך
וחזור. היה עליו להגיע להחלטה הנכונה ומהר, כל עוד המטרות
שוהות באותו מבנה יש עוד אפשרות לסיים את המשימה. הוא הרי
מקצוען ויודע מצוין שאין לערב רגש בעבודה. ככל הנראה האשה
העירומה היא המיותרת בכל הפרשה, אך גם עליה ללכת, יהיו שלוש
גופות, קצת מלוכלך אך לפחות המשימה תבוצע. יש לו אקדח בגרב
השמאלית בדיוק למקרה כזה ויש גם מספיק כדורים, אחד בשביל האיש
השמן, אחד בשביל האשה העירומה ואחד...
ניצוץ של חום הצית את מרכז לב הקרח של סאם והחל להעלות ספקות,
אך הוא פיזרם במחי יד, אין זה הזמן לרגש, הוא נזף בעצמו.

הוא פתח בריצה מטורפת אל עבר המלון, הוא נכנס דרך הדלת
המסתובבת, רץ אל עבר המעלית המפוארת, שומר הסף רדף אחריו, סאם
מצא את המדרגות ועלה אל עבר הקומה הרביעית, מאחוריו נשמעו
צעדים רבים. הוא שלף במהירות את אקדחו, טען אותו ושחרר את
הנצרה. לאחר סריקה מהירה הוא פרץ את דלת החדר ובלי לערב חשיבה
רבה מדי ירה כדור היישר במרכז מצחו של הגבר, ולאחר מכן ירה
בעורפה של האשה. דם רב ניתז על סאם, האשה נפלה עם ראשה בין
רגליו של הגבר, דבר שמשום מה גרם לסאם לפרוץ בצחוק חסר
מעצורים, אקדחו נשמט מידו, והוא החל להתנודד ימינה ושמאלה ללא
כל שליטה. לפתע נשמעה קולה המתוק של קטלין "לא, בבקשה לא!!!"
סאם הסתובב בדיוק בזמן בכדי להביט בעיניו מלאות הפחד של אחד
מאנשי האבטחה שירה בו כשלושה כדורים בבטנו, סאם נפל על ראשה של
האשה המתה, קטלין העיפה את שומר הסף הזקן שניסה לחסום את הדרך
בפניה. היא התכופפה וחיבקה את סאם, אשר חיבק אותה בידו
השמאלית. והם היו מחובקים כך במשך כעשרים דקות כאשר מסביבם
התרחש בלאגן אינסופי, אנשי אבטחה חסמו את הכניסה, שומר הסף
ניסה להרגיע את שאר האורחים במלון, ורעש של ניידות אמבולנס
ומשטרה התחזקו בהדרגתיות. סאם ידע שהוא ימות בעוד כחצי שעה לכל
היותר, ברגע שמיצי הקיבה יעכלו את איבריו הפנימיים, אך לא היה
לו אכפת.
אומרים שלפני שמתים כל חייך רצים לנגד עינייך כמו סרט. אם סאם
היה נותר בחיים הוא היה מעיד שזה נכון. שוב הוא ראה את מבטו
המבוהל של קרבנו הראשון. שוב הוא ריסס במכונת ירייה נשים
וילדים בג'ונגל מחניק באפריקה, שוב הוא נטש עמית לגסוס בשדה
הקרב, שוב הוא הזריק רעל בעורפו של אדם שלפני רגע החשיב כחברו
הטוב ביותר ושוב הוא ירה בראשו של בן הערובה למרות הכופר
ששולם. הוא ידע שמותו לא יכפר על מעשיו הרעים, הוא כבר הבין
מזמן שהוא מסוג האנשים שיוכלו לכפר על מעשיהם רק כאשר יסבלו
באותה מידת הסבל שגרמו לאחרים, אך זה הרי בלתי אפשרי כי בשביל
זה עליהם למות מספר פעמים. למרות זאת סאם חייך, כי הוא היה
מאושר שלפחות במותו הוא עשה דבר מה מתוך אהבה ולא מתוך שנאה.
"אל תבכי", הוא אמר, אפילו עכשיו כשהוא מתבוסס בדמו, הוא מצליח
לחוש צמרמורת מהמבט בעיניה.
"אני לא באמת שווה אתה זה", הוא אמר תוך כדי שיעול חלש, דם נזל
מפיו. רגע לפני שהעולם מסביבו התחיל להשחיר כמו סופו של סרט
בקולנוע ישן, הוא הספיק לשמוע את קטלין לוחשת, "אתה שווה הרבה
יותר מזה, הרבה יותר."