יום עלה - עוד יום.
היה זה חופש גדול כשהייתי בן שבע או שמונה. החלטתי להקים
"חבורה". חבורה כמו חסמב"ה, או הרביעייה הסודית, משהו שרק לי
ולחברים שלי יהיה מובן.
ישבנו אני ובועז וחשבנו איך נקרא לחבורה לאחר שמספר שמות נפלו,
נפל הפור - אנחנו נהיה "חבורת האמיצים" ואנחנו נהיה כל כך
אמיצים שאף אחד, אבל אף אחד לא יוכל להתחרות ברמת האומץ שאותה
נפגין.
זה היה... כמו ללכת לקרב. הכנו חרבות, בנינו בית על עץ וגייסנו
אנשים. יצאנו למלחמה, למלחמה במה? רק אלוהים יודע במה ילדים
נלחמים... אבל אנחנו נלחמנו. ולא הפסקנו להלחם... עם במבוקים,
קופסאות קרטון שהפכנו למגנים נוצצים, והרבה הרבה תשוקה -
למלחמה.
ואז, החלטתי שכיאה למנהיג החבורה עלי לבצע מעשה אצילי, מעשה
שיוכיח כי החבורה שלנו היא מעל כולם, חזקה מכולם וטובה מכולם.
חשבתי, חשבתי הרבה... וקראתי לחבורה לכינוס מתחת לבית העץ
שבנינו.
שלפתי שק. בתוך השק היה צב...
וצעקתי כאשר דם בעיני, "מהיום, כל מי שרוצה להתקבל לחבורה שלנו
חייב בהריגת חיה", והוספתי, "אנחנו ניקשר בקשרי דם, אנחנו נהיה
החבורה הכי אמיצה".
והשלכתי את הצב על הרצפה.
הצב זחל לו לאיטו על מחטי האורנים... כאילו מבין מה מר גורלו.
הרמתי אבן, ובקור רוח, זרקתי אותה על גבו של הצב.
אך כלום לא קרה...
מסביבי עמד מעגל מריע וצועק וכולם העריצו אותי. הרגשתי שזה
הרגע בו אוכיח את יכולתי כמנהיג בו אבסס את עצמי בראש הפרמידה
החברתית, הפרמידה אותה אני בעצמי יצרתי.
זרקתי שוב ושוב ושוב.
לאט לאט גבו של הצב החל להסדק. הייתי יכול לראות את הכאב
בעיניים שלו, אבל שום דבר, לא יעצור אותי עכשיו, שום דבר.
עוד זריקה... ודם החל לרדת מגבו של הצב... ועוד אחת...
ואחרי חצי שעה המלאכה נגמרה..הצב שכב לו שם מתבוסס בדמו.
ואז... אז היה שקט... וכל מי שהריע חדל מתרועתיו ואיזה ילדה
שקצת אהבתי החלה לבכות. אני עמדתי חיוור, ובשנייה הפכתי ממלך
השכונה, לאדם שלא מסוגל לדבר...
והוא שכב שם... מת, חסר אונים, גופה.
קורבן הרצון שלי להתבלט להיות שונה... הרגשתי דמעה זולגת על
הלחי שלי... וכולם החלו ללכת הביתה בשקט... רכוני ראש...
מביטים עלי כאל רוצח.
ואכן זה מה שהייתי, אני רצחתי אותו, בדם קר, בלי מעצורים, בלי
חרטות. חזרתי אחר כך הביתה... הבטתי במראה ובכיתי. שלושה ימים
בכיתי.
זה היה סופה של החבורה.
אבל לא סופם של הקורבנות... הקורבנות שאני מקריב בכל פעם מחדש
על טהרת ההתבלטות, על טהרת הנצחון, על טהרת הגבריות.
היום אני כבר 15 שנה אחרי אותו אירוע... האם משהו השתנה?
רבים הם הקורבנות שהקרבתי למען הטיפוס בהר - רבים זרקתי והפלתי
מהחבל. אני מסתכל אחורה דומע על כך שאני רוצח וזה מה שאהיה,
חסר רחמים, חסר גבולות, וחסר עקרונות.
יותר גרוע מכל רוצח אחר - רוצח למען יראו.
סליחה.