סיפור על אבא הכי מיוחד בעולם שכל הזמן ממציא סיפורים
דימיוניים. אבא שיש לו כישרון מדהים להצחיק אנשים... גם כשהוא
סובל ממחלת עור קשה הוא עדיין מצחיק. וכמו שהוא אומר: "אם אתה
לא יכול לנצח את המחלה... צחק עליה!"

אבא שלי כל הזמן קונה לי חרקים. הוא אומר שכשהיה ילד הוא תמיד
חלם להיות מדען ומכיוון שזה לא קרה, עלי להגשים את חלומו.
אני דווקא רוצה להיות סופרת.
אבא חולה במחלת פסוריאזיס {ספחת}, שהתופעות שלה הן נשירה בלתי
פוסקת של העור. לטענתוף הוא חלה במחלה זו לאחר שמכשפה רעה
קינאה בו על יופיו המרהיב ושמה לו חמישה צבים באמבטיה כדי
לכערו. ומאז הוא חלה במחלה זו.
הוא עוד סיפר שלא מזמן הוא קיבל מכתב באמצעות יונת דואר ובמכתב
נאמר: "הינך מתבקש להגיע בדחיפות לביה"ח בלינסון, הגיע משלוח
מיוחד של עור להחלפה מארץ רחוקה בחו"ל." אבא, שידוע כאדם מאוד
סקרן, הרים מייד טלפון כדי לשאול מאיפה בחו"ל? נמסר לו:
"מחולון" {משחק מילים: בחולון יש בית קברות, ארץ רחוקהף הכוונה
לעולם הבא}
למחרת בבוקר אבא קם מוקדם, השיל את עורו כמו נחש בפעם האחרונה
{כך הוא חשב לפחות} ורץ לתחנה המרכזית, לקו 389 הישיר לת"א,
ומשם מונית שירות קו 51 ישירות למחלקת עור קומה שבע ביה"ח
בלינסון. אך לצערו הוא נתקע בפקק ענקי בצומת גהה עקב צב מטופש
שלקח לו שעה לחצות את הכביש. כשהוא הגיע לבסוף לביה"ח היה
מאוחר מדי, ומלאי העור כבר אזל. נשאר רק עור אחד אחרון של
חמוסים. לרגע אבא שקל לקחת אותו אך הוא נזכר באופי החמוסים
שידועים כחיות מאוד טריטוריאליות {קנאיות לשטח מחייתן},
וזכורות לו במיוחד נשיכותיו של אוטו, החמוס שלנו. הוא ידע
שאוטו לא יזהה אותו כבן אדם אלא כחמוס ולעולם לא יאפשר לו
להיכנס הביתה. לבסוף, בלית ברירה החליט אבא להשאיר את העור
הישן ולחזור הביתה באוטובוס הישיר של שמונה ורבע בערב לערד.
כשהוא חזר הוא אמר לאמא שבפעם הבאה הוא ייקח רכבת.
אבא שלי מאוד מצחיק. לפעמים כשהוא חוזר מאוחר מהעבודה הוא מעיר
אותנו ואומר: "אל תשאלו מה קרה לי... עטלף ענק בגודל של בית
רדף אחרי."
מתוך שינה אנחנו עונים: "כן... בטח..."
אבא משיב: "טוב... יכול להיות שלא ראיתי טוב וזו הייתה מכשפה
על מטאטא."
"די, אבא, אנחנו רוצים לישון", אנחנו אומרים.
לבסוף אבא נכנע ואומר: "כנראה שזה שוב היה מחלק החלומות שמרחף
בין חדרי השינה של ילדי כל העולם".
"תפסיק לשגע את הילדים", אומרת אמא מתוך שינה.
ואנחנו מתפוצצים מצחוק מתחת לשמיכה.
יום אחד, ילד גדול בביה"ס אמר לנו שעוד מעט ההורים שלנו יהיו
זקנים וימותו ואנחנו נישאר לבד... רצנו הביתה בהיסטריה ושאלנו
את אבא: "האם זו אמת?"
אבא קרא לנו לשבת על ברכיו ואמר: "זה נכון שאני ואמא נמות יום
אחד, אבל זה יקרה בעוד המון שנים ועד אז אתם תהיו הורים לילדים
משלכם. אבל האהבה שלנו אליכם לעולם לא תמות. היא תמשיך לקנן
בלבכם ומשם היא תעבור לילדיכם ולנכדיכם וכן הלאה וכן הלאה!"
אמרנו לאבא שיש לנו מזל גדול שזכינו באבא כמוהו!
אמר ענה מייד: "לא, המזל הוא שלי שזכיתי בילדים כמוכם!"

כתבו: אבא, קים וקיאנו