בס"ד  שישי 13.30   29.04.05

תמיד חובבת אוספים הייתי.
פעם היו אלה עטיפות המסטיק,
עליהן ספורי ילדים מצוירים.
כפה אדומה, סינדרלה, שלגיה, אצבעוני,
חתול במגפיים, ועוד מינים ממינים שונים.

והיו כל שחקני העבר בכדורגל על עטיפות
המסטיקים.
אז הם לא היו שחקני העבר, הם היו
ה- שחקנים...
עטיפות אלה שמורות עמי עד היום
כי כמו שאמרתי,
אספנית מלידה הנני.

פעם בולים אספתי.
אבי הנחיל לי את אהבת הבולים
אח"כ לבתי, אבל עדיין
אבי הוא מחזיקו העיקרי
של התחביב.

פעם אספתי מפיות נייר.
היו סוגים שונים של מפיות ניר.
מיוחדים במינם.
מפית מניר אורז, סיני.
היו מפיות עם ציורים מיוחדים
צבעים עדינים בשילוב מעניין.
היום אין לי אותם.
אמי אותם זרקה ללא ידיעתי
כשעברנו מהמושב לעיר.
הייתה לי מפית זוכרת אותה
ירוקה, בהירה, עדינה...
היום הם רק בזכרוני...
כי חובבת אוספים אני
אספנית מלידה הנני.

והיה לי אוסף בלורות...
כן, כן, קראנו להן בלורות.
היום קוראים להן ג'ולות.
אבל אני אוהבת את הבלורה,
היא אוורירית יותר,
שבירה ומעניינת יותר
מסתם ג'ולה.

ואז התחלתי לאסוף מצוות.
לא ידעתי שזה ייהפך לאיסוף מצוות.
כבר  בהיותי נערה, כשכוכב
היה נופל ביקשתי תמיד אושר
ושקט נפשי.  ידעתי שאם יהיו לי
את שני אלה, לא אדרש יותר לדבר...

יום אחד בהיותי נערה הלכתי לתנועה.
כן, אז תנועות נוער היו מקובלות מהיום.
בדרכי לשם, לבד הלכתי...
והנה זקנה קטנה, שחרחורת, קמוטה,
מטפחת לראשה, וסלים בידה
עוצרת אותי ושואלת אותי
לכתובת מסוימת.

הראיתי לה את דרכה
ושאלתיה אם לעזרה עם הסלים זקוקה.
לא אין צורך ענתה...
ואז הורידה מידיה את הסלים
כך באמצע הרחוב,
שמה ידה על ראשי
והתחילה לברך.

יען היותי בת עשרה,
מבית אשכנזי חילוני למהדרין
שלא מאמין בברכות ואמונות
לא הבנתי פשר מעשיה.
ברם, אולם, בשמעי ברכותיה
הרגשתי כי למקום הנכון הגעתי.

שנים נושאת אני את ברכתה
יחד עם תנועתה, יד על ראשי,  
כי הרי אספנית אני...
חובבת מלידה הנני.

בזמן שרותי הצבאי,
דם תרמתי לראשונה,
כמו כולם... לא, לא כמו כולם.
היו שפחדו, ואני... לא ידעתי
כי אמורה לפחד אני.

התקשרו אלי מבנק הדם
לאמור יש לך דם נדיר
האם יכולה את לבוא לתרום.
כך נהייתי אספנית של תרימות דם
עד היום.

יום אחד מוצאת אני כרטיס אשראי
כך סתם, כמגש מונח לפני בכניסה לסופר...
התקשרתי, בררתי, את בעל הכרטיס מצאתי.
את אבי הזכיר לי.
פנים טובות, פנים של סבא אהוב.
מבטא רוסי כבד, להזמין אותי
לכוס קפה רצה לאות תודה.
הודיתי לו באומרי כי באמצע עבודה הנני.
אבל את תודתו בלבי אנצור,
כי הרי אספנית אני,
אספנית מלידה הנני...

מצאתי כרטיס עובד, באמצע הכביש
בין פסי הרוחב הלבנים המציינים כי זהו
מעבר חציה.
בררתי והתקשרתי, וזר פרחים גדול
מאותה עובדת בנק קבלתי...
למותר לציין כי לולא מצאתיו,
חמש עשרה דולר מחשבון העובדת,
את דרכם במהרה מוצאים היו,
אל חשבונו המנופח של הבנק.

הפרחים כבר נבלו מזמן
אך נצורים הם עמי יחד עם
ברכתה של אותה עובדת בנק.
נצורים הם בלבי, כי הרי אספנית
חובבת הנני...
אספנית מלידה אני.

בסופר סל, ביקשתני אשה מבוגרת
איפה הגבינה... היא לא רואה...
מצאתי לה, וגם תאריך מאוחר יותר
שתקבל הסדרתי.
שוב ברכות לפרנסה לישועה ולבריאות
לי ולבתי ולמשפחתי...

עוד חרוז לשרשרת האוספים שלי...
כי הרי חובבת הנני,
אספנית מלידה אני...

ובסופרסל אחר, אשה זקנה
קמוטה עם כובע רחב שוליים על ראשה
מסתיר כמעט את כולה,
לגבינת קוטג' נזקקת היא.
חיש קל, גבינת קוטג' מצאה דרכה
מהמדף אל סלה.  וכן, לא שכחתי
תאריך מאוחר ככל האפשר.

לשמי היא שאלה וצחקה, כי שמה כשמי...
מבית רבנים גדולים באה היא
וברכותיה תמיד מתגשמות
מוסיפה ואומרת היא...

שם אמי ממולמל בפיה,
באמצע סופר גדול היא נעמדת
כאילו אין איש בסביבה
מברכת היא אותי שוב
לפרנסה, בריאות, וכל שאר טובין...

ובכך חותמת היא לי שורת מברכות
שכולן מצהירות כי ברכותיהן,
לעולם מתקבלות...

ואני עומדת לי משתאה
איך תמיד מקבלת אני
את זו הברכה,
שלה בדיוק אני זקוקה...
לפרנסה, בריאות,
ונחת מילדה מתוקה...

ואני יודעת כי אי שם,
במקום בו מתנקזות הברכות ומתרכזות,
גם שמי מופיע מידי פעם לתזכורת...
ואני לא לבד בעולם.
כי מישהו...
מישהו השומע תפילה,
שומע אותי גם...