לא בדיוק הרעיון האידיאלי לבלות את הערב...
כשאתה נמצא מול בן אדם שמכוון אלייך רובה, ובצעקות נוראיות
במבטא ערבי כבד צועק עלייך להביא לו את הפלאפון שלך, אתה קצת
מתבלבל.
אתה אפילו מתחיל לחשוב, שערבים בעצם לא אנשים רעים, הם פשוט
אוהבים לעשות דברים רעים לאנשים רעים.
וזה שאנחנו רעים בעיניהם, זה לא רע בכלל, בעיניהם כמובן.
בזבזתי את חמש הדקות האחרונות של החיים שלי בעודי עומד מול
הערבי הצורח, ומסתכל עליו במבט אטום, מה הוא רוצה ממני? למה
אותו ערבי לא עוזב אותי? מוריד את הרובה המוזר הזה, ונותן לי
ללכת.
בשביל לענות על השאלה הזאת, הייתי צריך לחשוב. הייתי צריך
לעשות את המשימה הנוראית מכל לכל סטלן בכיר, הייתי צריך
להיזכר...

יום שישי, כמה צפוי מצידי להתעורר כמו תמיד בשעה עגולה ולקום
כמו חדש ליום מוצלח.
הבעיה העיקרית שלי בשישי, היא שהשעה העגולה שאני קם בה, לרוב
לא תואמת את השעה שהייתי צריך להגיע בה לעבודה.
זה לא נורא אמרתי לעצמי, כל עוד הבוס שלך יודע שאתה מעשן, משלם
לך משכורת, גר איתך באותו בית, והכניס בזמנו את אמא שלך
להריון, מותר לי לאחר לפעמים, חשבתי לעצמי.
כרגלו של כל סטלן שחייו רדופי דפי קססה פתוחים ומספריים חדות,
קמתי מהמיטה לעוד בוקר שמתחיל בראש.
הראש של הבוקר הוא דבר מאוד חשוב, לא רק בשבילי, אלא לכל
הסובבים אותי. לא פעם הייתי במצב שהיה חוטר עצבני בעודי עדיין
מתעורר מהשינה, והייתי צריך לזרוק את המכשיר הארור ולהתחיל את
היום בצורה הכי מבאסת שיש. סאחי.
אמנם לפי דעתי סטלן יכול להישאר סטלן גם כשהוא לא מעשן, דעתי
לא עניינה אף אחד.
ואם לא הייתי מסטול, רוב הדברים שאני רגיל לראות, הם לא אותו
דבר.
תמיד קראתי בכל מיני מקומות, על ידי מעשנים כבדים, שכשבן אדם
מגיע למצב שבו הוא מעשן כל יום, הוא מוציא את כל הכיף
מהגאנג'ה.
וכשאני חושב על זה, עדיין כיף לי בכל פעם שאני מסטול. אז איפה
האמת במשפט חסר הטעם הזה?
הכל התערבב לי לתוך המון שטויות בראש שלי, שאותו הפלתי בצורה
טובה לשם שינוי.
היה זה סמל, סמל שניתן להתחיל את היום בזה שאני אלך לעבודה
ואבקש סליחה מאבא שלי על האיחור הקטן יחסית שלי היום.
לאבא שלי, הייתה חנות צמחים. לא, לא מה שאתם חושבים, אבא שלי
לא היה בכיוון, והיה נגד עישון מכל סוג שהוא.
אבל הוא אהב פרחים, והתפוח לא נפל רחוק מהעץ אני חייב להגיד.
אבא שלי התעסק בגינה כל היום, ובחנות אחרי שנשאר לו קצת זמן.
בגלל זה הוא מאוד התעצבן כשהופעתי לו שלוש שעות אחרי הזמן
הקבוע מראש.
אין דבר, בסוף הוא אבא שלי, הוא יודע שלא עשיתי את זה בכוונה.
תוך כדי זה שאני צועד אל המקום הקבוע שלי בחנות ליד הקופה,
הראש מלפני 10 דקות מזכיר לי שהוא עדיין שם, ואני מתיישב על
הכסא.
לרוב בעבודה שלי נורא משעמם, לא הרבה אנשים באמת נכנסים לחנות
פרחים. למה הם צריכים את זה?
באותו היום, בעודי סופר את הכסף של הקופה ומתכוון ללכת לחדר
שלי לראש "סיום העבודה" שהתחילה לפני חמש דקות, הדלת נפתחה,
ולחנות נכנסה מישהי מהממת.
ולא סתם מהממת.
אתם מכירים את זה, שאתם מסתכלים על משהו כל כך יפה ואלוהי,
שאתם מפחדים להגיד משהו או לעשות משהו כדי לא להרוס את הרגע
היפה הזה?
גם אני מכיר את זה, אבל הפעם זה לא היה זה.
האשה שלפה במהירות תעודת שוטר, ושאלה אותי בן כמה אני ומה אני
עושה בחנות.
עניתי ללא רבב,
- "בן 48 מפתח זנים חדשים לטיפול בקלסטרופוביה איכלוספיביה
וסרטן."
- "אתה לא נראה כמו בן 48."
ובאמת, לא כל בן נוער ממוצע נראה בן 48, אבל חשבתי שהשוטרת
משתמשת ביופיה ובכישוריה הפיזיים בכדי להתקדם בתפקיד, ובינינו,
היא לא עשתה רושם של מישהי עם רמת משכל גבוהה במיוחד.
- "נכון, אבל האם בן 48 נראה כמוני?"
השוטרת עצרה, הסתכלה עליי במבט של הפתעה, ושאלה אותי בשקט:
- "מסטול אה?"
לא יכולתי שלא להסתכל לחוק בעיניים ולהיות על סף בכי מהצחוק
שכמעט פרץ לה לפרצוף.
אני, בן אדם פשוט שעובד בחנות צמחים, עומד מפוצץ ומסטול מול
החוק ומחייך לו בפנים.
- "נו, מה אתה מפגר?"
- "לא, לא מסטול."
הכל קרה מהר מדי, יותר מדי מהר בשביל המוח שלי באותו רגע, ולא
יכולתי להמציא תשובות מהירות כמו שאני רגיל.
השוטרת קלטה את העניין, ולא נראתה מתרגשת במיוחד.
- "אני דפנה, נעים מאוד."
- "דפנה, נעים מאוד... אני קס."
- "קס? איזה מין שם זה?"
- "שם כזה."
קס, זה באמת שם מאוד מוזר. במיוחד בישראל. בעודי מגלגל בראש את
הקיץ של אביה, וחושב על אבא שלי ועל מה הוא יעשה לי בקיץ.
בלי קשר הייתי צריך להמשיך את השיחה המוזרה עם השוטרת שעמדה
איתי בחנות.
האמת, לא הייתה לי הרבה ברירה. זה כמו המקרים האלה שכל החבר'ה
יושבים ביחד, מעשנים, צחוקים והכל שמח. ומשום מקום מגיח האיש
בכחול, שולף את התג וברגע אחד הורס לכל אותם החברים את החיים.
קצת מתסכל, לא?
לאף אחד לא באמת אכפת שאותם החברים לומדים, מגיעים להישגים
גבוהים מאוד בכיתה (אולי אפילו יותר מהבנים של אותם אנשי חוק),
ובכלל, מצליחים לא רע.
אולי, אותם אנשי חוק, מקנאים בנו? הם מקנאים בזה שאנחנו מעשנים
ומצליחים להסתדר עם החיים ביותר טבעיות ושמחת חיים מהם?
לפעמים, הייתי יושב בבית וחושב. מסתכל על החלון, על הנוף היפה
שהסתיר לי הבניין ממול, וחושב...
אנשי חוק וממשלה הם אנשים אפורים, מאוד סגורים בתוך עצמם. ואם
חושבים על זה, אולי כולנו נהיה ככה בגיל 40, ואולי גם לא. אולי
אנחנו נהיה חכמים יותר. אבל אם אנחנו העתיד של כל הארץ הזאת,
אז מי לעזאזל הולך להיות שוטר, שהפך להיות סמל הרוע בעיני כל.
זה באמת מוזר, שכמעט כולם שונאים את השוטרים. זה אמור להדליק
איזה נורה ולהגיד "ואו, מי שלא עבריין שירים את היד".
ולהרים את היד לאף אחד לא יהיה כוח, או רצון. כי מי שלא
עבריין, בסופו של דבר פראייר.
- "תקשיב ילד, אני הולכת. אם אנחנו נתראה שוב, אני אשמח אם לא
תהיה כל כך שקוף."
- "בסדר, בטח. יום טוב."
והשוטרת בעלת החן וחסרת ההגיון עזבה את החנות.
המשכתי להסתכל באותה נקודה מוזרה בחנות של אבא שלי, בלי לזוז,
ורק לחשוב. זה קורה להרבה סטלנים, בהרבה מצבים. שהם פשוט
"קופאים".
וזה דווקא טוב, בניגוד למה שאחרים חושבים. זה לא טוב אם אתה
עומד באמצע כביש סוער או אתה במכונית, אבל זה טוב.
כשקלטתי מה בעצם קרה בחנות, הבנתי שעדיף לא להישאר הרבה זמן
באותו מקום, ולעלות למעלה, לבדוק מה שלום חברים שלי, ואולי
לצאת לאנשהו.
אחרי הכל, יום שישי עם שמש שלא מנוצל, יגרום להתקפות דיכאון
אחר כך ולשאלות מוזרות של "למה נשארתי בבית, למה".
כמו אותה הפעם שחברים שלי מצאו שקית ליד בית אחד החברים,
ועישנו את כולה תוך פחות מ-20 דקות. איך אפשר? נשאלת השאלה.
בצורה פשוטה מאוד, אחרי שני הראשים הראשונים, הם כולם נכנסו
לפראנויות שיתפסו אותם. והתחילו לטחון את החומר במהירות
מירבית.
בכל מקרה, זה היה ממש מוזר. והחלטתי לצאת היום. אחרי שסגרתי את
דלת החנות מאחוריי ונעלתי אותה עם המפתח, התחלתי ללכת לכיוון
הפיצוציה, לקנות סיגריות.
אני לא מעשן סיגריות, באמת שלא. אומרים שכל מי שמתחיל לעשן,
חייב להמשיך מתישהו, ואולי זה נכון, אולי בעצם סיגריות הם מה
שהורג את כ-ל האנשים, בכל העולם, ואנחנו רק עיוורים מדי מכדי
לשים לזה לב?
- "ווינסטון לייט, בבקשה."
- "תעודת זהות יש?"
למה הוא שואל אותי את זה? האם זה בגלל שאני עדיין נראה מפוצץ
ולפני כמה דקות שוטרת החוק נתנה לי ללכת בלי להציק לי אפילו
לשנייה על מצבי המוזר?
או אולי זה בגלל זה שאני לא נראה בן 48?
איך באמת אני יכול להיראות בן 48 כשאני בכלל נער. אולי אותו בן
48 דומה לנער? כי זה אפשרי.
היום, הכל אפשרי. תמיד אמרתי לעצמי את המשפט הזה, במיוחד אחרי
שאילנה הראתה לי איך היא מסוגלת להסתובב על מישהו בלי לרדת לו
מה...
- "כן, בטח", שלפתי את תעודת הזהות שלי, והבאתי למוכר הצנוע.
- "קס? איזה מין שם זה?"
- "שם כזה" עניתי, ותחושת דה ז'ה וו מוזרה עברה לי בגוף.
המוכר הביא לי את הסיגריות, ובלי לחשוב פעמיים שלפתי סיגריה
והתחלתי לעשן.
אחרי השאכטה הראשונה כל המחשבות הקודמות על הרוע שמצוי
בסיגריות לאט לאט נעלמו, הרגשתי מגניב, הרגשתי משוחרר, הרגשתי
שהמצית הלוהטת נוגעת לי בבוהן ואני צריך לכבות את האש כדי לא
להישרף.
"זה תמיד קורה לי!" לגמרי תמיד. אני תמיד מדליק סיגריה, ראש,
או כל דבר, ונשרף מזה בעצמי.
לרוב זה עובר די מהר, אבל הכאב העצבני של להישרף זה ממש אסון.
זה כמו כאבי הביצים לאחר מכה קטנה ולא מזיקה, הכאב שבא אחרי 10
דקות, ומגיע כואב יותר פי כמה וכמה ממה שציפית שהוא יהיה,
במיוחד אחרי ששכחת מהמכה בכלל.
בכלל, מכות זה לא הפתרון.
את זה הבנתי ישר אחרי שחטפתי את המכות שלי בפעם הראשונה
בחיים.
בכיתה ד' רבתי עם בריון בעל רפוטציה גבוהה אצלינו ביסודי.
והייתי אפילו מצליח להביא לו מכות, אם לא היה כואב לי הראש
באותו היום.
המשכתי ללכת מהמכולת לכיוון הבית, קופסת סיגריות בכיס, ובראש
מחשבות על מה אני הולך לעשות היום בערב.
חבר התחיל לדבר באמצע השבוע על מסיבה מצוינת בתל אביב, וכיוון
עוד יותר מצוין ביפו, שנראה מפתה לא פחות.
תמיד היה ניתן לשדך בין השניים, ולא פעם אני זוכר את עצמי
בלחצים של התארגנות לפני המסיבה,
זה קורה לכל סטלן ממוצע. לפני שהוא מתארגן, עוברים לו כל
הסרטים הרעים בראש שיכולים לקרות. קפיצה, דפיקה, ואלוהים יודע
מה.
גם אני הייתי אותו סטלן ממוצע בעל סרטים, רק שאותו ערב שישי
היה צריך להסתיים אחרת לגמרי, שונה, מהסרטים הרגילים.

כשהגעתי הביתה הרמתי צלצול מהיר לעידן, אותו החבר הטוב שלי
שלעתים הייתי שוכח מי הוא באמת.
עידן היה בחור שמארגן כיוון בחמש דקות, אלהא אם כן הוא מסטול
מדי לעשות את זה, או היה לו כוח לצאת מהבית לחפש זיון.
לפני כמה ימים הייתה לנו שיחה רצינית בנושא המין השני, והגענו
למסקנה שגאנג'ה לא תמיד הולכת עם בנות.
עידן סיפר, שפעם הייתה לו מישהי, שעד היום שהוא ארגן אותה הכל
איתה היה מצוין. הם היו אוהבים ושמחים, זוג.
אחרי הארגון הראשון של אותה בחורה, היא התחילה לחשוב על עידן
בתור "כיוון" ולהפסיק להתייחס אליו בכלל כמו בעבר.
עידן התבאס מהעניין, הוריד עוד ראש ושאל אותי
- "נו, מה עושים היום בערב?"
- "אני לא יודע, חשבתי לך יהיה רעיון."
עידן לא ענה, הסתכל על נקודה מוזרה בחדר, וכנראה חשב על משהו.
לא הייתה לי כל דרך לדעת על מה הוא חושב, ובגלל זה הייתי צריך
פשוט להצטרף אליו.
התחלתי להסתכל בנקודה אחרת בחדר, ופשוט לחשוב.
איך לעזאזל עידן הגיע לחדר שלי אם דיברתי איתו בטלפון לפני שתי
דקות? האם זה בגלל שאני מסטול מדי?
אולי זו העובדה שבחוץ יש יום שמש? שוטרת? אולי זו העובדה שעידן
גר מולי כבר כמה שנים? אולי.
כמו תמיד הראש שלי מוצף במחשבות, וכשאני נותן להן לצאת הן לא
מפסיקות לקפוץ לי על המוח ולהזכיר שהן שם.
מה עושים היום בערב? חשבתי, לאיפה נלך? איפה יום שישי הזה
ייגמר הפעם? האם אני נראה כמו בן 48, או שהשוטרת החמודה פשוט
אהבה את איך שאני נראה?
הכל התערבב.
ושוב, מצאתי את עצמי מול אותה דילמה מוזרה יושב עם עידן.
לאחר כחצי שעה, עידן יצא מהעניין. נתן לי דחיפה קטנה להתעורר,
והמשכנו לדבר על הערב.
התוכנית התחילה בבית שלי. אחרי ישיבה שכביכול הייתה אמורה
"לתדלק" אותנו לכל הערב, תכנן עידן... אנחנו נלך ליפו,
להתארגן, ומשם ניסע עם השקית החדשה למועדון בתל אביב, לאחלה
מסיבה שנוכל להיכנס אליה בחינם.
וכשאני חושב על זה, כל האנשים שנכנסים למסיבות בחינם, הם בטח
מסוג האנשים שתמיד היו רבים עם הבנות בכיתה, תמיד היו יושבים
בכיסא האחורי באוטובוס, ותמיד היו מתחילים לעשן ראשונים
בכיתה.
אני לא הייתי בן אדם כזה, אבל וואללה, עידן הכיר את הבעלים של
המועדון, אז זה הסתדר עם התוכנית.
הדרך למועדון הייתה רצופה מכשולים, אחד מהם היה להתגבר על
בעיית הארגון ביפו שעידן תכנן,
והשנייה, היא להגיע למועדון עם שקית עלייך ולא להיתפס בידי
החוק האטום לסמים הקלים.

לאחר תדלוק קצר, אני ועידן ירדנו למטה.
מסתכלים לצדדים ותופסים את האוטובוס האחרון בתחנה ליפו, אנחנו
התחלנו בנסיעה.
אוטובוס זה אחד הדברים הכי מעניינים שיצר האדם, הוא גדול, הוא
ארוך, ואנשים נכנסים ויוצאים ממנו.
הזכיר לי משהו.
גניקולוגיה זה עניין מאוד מסובך, חשבתי לעצמי בעודי "נכנס"
לתוך האוטובוס הריק כמעט מאנשים. מתיישבים על זוג כיסאות,
ומתחילים לנסוע.
הנהג המוזר כנראה שתה יותר מדי היום בערב, וכל הזמן סטה
מהמסלול לפניות מוזרות.
העניין נראה לי מוזר מאוד, ומוזר עוד יותר היה שהנהג היה עוצר
מפעם לפעם, ולא הצלחתי להבין את הסיבה.
עידן ואני לא אהבנו לדבר באוטובוס.
אולי זה בגלל שלא היה לנו על מה לדבר באוטובוס, אולי זה בגלל
שהיינו עסוקים בלהסתכל על החלונות, אבל בכל נסיעה שלי באוטובוס
עם מישהו, הייתי תמיד חושב על העניין הזה, ובסופו של דבר לא
מדבר עם אותו הבן אדם בתוך האוטובוס.
לאחר שעידן קם, ומשך אותי לרדת איתו ממכונת הענק הזו שהמשיכה
לנסוע, התחלנו ללכת ברחוב חשוך, לעבר רחוב חשוך עוד יותר.
מעניין, אם יש דבר כזה חושך בתוך חושך. אחרי הכל, חושך יכול
להיות לא מוחלט, ואז בתוך אותו החושך יהיה חושך יותר חשוך?
לא משנה, חשבתי לעצמי. והמשכתי ללכת אחרי עידן לכיוון אחת
הסמטאות.
- "חכה פה", אמר לי עידן, לוקח את הכסף והולך לאחד הבתים.
נשארתי לחכות לו, למרות שזה נראה לי קצת מלחיץ, ולא בריא
להישאר במקום כזה הרבה זמן. לא הייתה לי ברירה.
כל ישראלי ממוצע שנמצא במצב של שעמום או בזבוז זמן מוחלט, שולף
את הפלאפון ומתחיל לשחק או לשלוח הודעות כמו מטורף.
זה אפילו לא משנה למי אתה שולח הודעות, או במה אתה משחק. כל
עוד האצבעות שלך זזות והעיניים רצות על המסך, אתה נשאר מרוצה.
כל זה טוב ומעניין, עד שמישהו בא ומפריע לך. וזה גם קרב
לקרות...

- "מה ת'עושה פה, ילד?" קול מוזר הפנה אותי מהפלאפון.
מולי עמד בן אדם לבוש במעיל שחור, שיער קצוץ, ולא חבר טוב
במיוחד של מכונת הגילוח.
אותו בן אדם מסתורי, הסתכל עליי במבט נחוש וכיוון אליי משהו
שנראה כמו אקדח, אקדח! עם כדורים! רובה אמיתי!
לרגע נראה כאילו "ראיתי את האור", אולי זה בגלל זה שככה
אומרים, אולי זה בגלל שאותו הרובה המוזר סינוור אותי מאוד, לא
ידעתי. גם לא היה לי אכפת.
כשאתה נמצא מול בן אדם שמכוון אליך רובה, ובצעקות נוראיות
במבטא ערבי כבד צועק עליך להביא לו את הפלאפון שלך, אתה קצת
מתבלבל.
אתה אפילו מתחיל לחשוב, שערבים בעצם לא אנשים רעים, הם פשוט
אוהבים לעשות דברים רעים לאנשים רעים.
וזה שאנחנו רעים בעיניהם, זה לא רע בכלל, בעיניהם כמובן.
בזבזתי את חמש הדקות האחרונות של החיים שלי בעודי עומד מול
הערבי הצורח, ומסתכל עליו במבט אטום, מה הוא רוצה ממני? למה
אותו ערבי לא עוזב אותי? מוריד את הרובה המוזר הזה, ונותן לי
ללכת.
בשביל לענות על השאלה הזאת, הייתי צריך לחשוב. הייתי צריך
לעשות את המשימה הנוראית מכל לכל סטלן בכיר, הייתי צריך להכניס
במהירות את הפלאפון לכיס ולעמוד ללא פחד.
- "תקשיב אדוני, אני לא יודע מי אתה או מה אתה רוצה, אבל אני
וחבר שלי באנו לפרנס אותך ואת החברים שלך. וככה זה עובד."
- "ילד, מה אתה עושה פה?"
- "מתארגן על שקית."
- "באמת? אצל מי?"
- "אני לא יודע, אחד החברים שלך פה."
- "הם לא חברים שלי, וגם לא צריכים להיות שלך."
- "מה זאת אומרת?" שאלתי.
העניין תפס כיוון ממש מוזר ורציני, והתחלתי לחשוד שאולי יש
יותר בערבי הזה מסתם רובה וכיוון.
- "זאת אומרת, שאתה בא איתי לתחנה עכשיו לספר לי מי החברים שלך
כאן."
ברגע של שקט הכל התבהר לי, אותו בן אדם לא היה ערבי, ואותו
רובה לא היה רובה בכלל.
הבלש שכיוון אליי את הפנס, שלף את התעודה ואמר לי לבוא אחריו.
ואני, נער תמים שאולי נראה כמו בן 48 אבל באמת שאני לא, התחלתי
ללכת אחריו...
נכנסנו לתוך סמטה, ונעצרנו.
מחשבות רבות יכולות לעבור בראשו של סטלן כשהוא נמצא בסמטה עם
בלש.
אם הייתי גדול יותר פיזית, ולא רגיש כל כך לכאב, הייתי אולי
מנסה להתנפל על הזבל הממשלתי, אבל כנראה שזאת לא הייתה המחשבה
שלי באותו הרגע בסמטה חשוכה באמצע אביב.
- "יש לך איזה ראש אחי?" אמר הבלש.
- "מה??? אין לי כלום. מה זה ראש?"
- "אתה יודע, ראש, גראס, נו, אני כבר איזה שעתיים מסייר פה
ואני מת לראש."
הייתי בשוק טוטאלי, אבל כמה אירונית הייתה העובדה שבמדינה בה
החוק הכי לא נשמר, אפילו שומרי החוק, רוצים לשבור אותו
לפעמים.
חוק, הוא בעצם משהו שמגביל אותך, אך עם זאת, שומר על הסדר
בחברה של אנשים תרבותיים,
איפה עובר הגבול חשבתי, איפה הגבול הדק הזה בין ההגיון של החוק
ומה שקורה בפועל, האם זה משנה למישהו?
- "ילד? אתה בסדר?"
- "כן, כן, אני בסדר גמור."
- "נו, מה אתה אומר?"
- "לא, לא, עזוב אותי."
הסתובבתי והתחלתי ללכת.
קול חזק צעק עליי מאחורה, אבל לא היה לי כוח וחשק לעצור
ולהסתכל מי זה. אז המשכתי ללכת.
לאט לאט הקול התרחק, ואז נעלם. מצאתי את עצמי מול עידן שעמד עם
שקית ביד, לחוץ מתמיד.
- "בוא נזוז מכאן, המקום הזה מסריט אותי."
- "כן, גם אותי."
- "אתה לא יכול לדעת מתי יקפוץ עלייך פה איזה בלש בסמטאות
האלה."
- "כן, בטח."
והתחלנו ללכת.
לעידן לא היה מושג על מה הוא מדבר.
אולי בעצם הוא זה שהזמין את הבלש הזה לשיחה ידידותית איתי, מה
שכן, ידידותי, הוא לא היה.
העניין לא היה ברור לי כל כך, והמשכתי ללכת אחרי עידן, קופץ
מהמדרכה לכביש ובחזרה למדרכה, נזכר בימים החמים של קיץ בשנות
ה-60 הרטובות.
עוד לא נולדתי אז, אבל בטח היה שם כיף לגמרי.
- "עידן, לאיפה הולכים מכאן?" שאלתי את החבר שהוביל אותי
שולל.
- "חוזרים הביתה."
- "מה? למה?"
- "אתה מעדיף להישאר פה בחוץ עם כל הבלשים? הם עוד יתפסו אותך,
אתה יודע!"
לעידן לא היה מושג על מה הוא מדבר.
בין הצלליות המוזרות של העצים התחילו לקפוץ דברים מוזרים שנראו
כמו סמורים עם כנפיים.
- "סמורים עם כנפיים", אמרתי.
- "מה?"
- "לא משנה."
לא היה צורך לפרט על העניין, הוא גם ככה לא יבין.
אם לא עברת את חווית הבלש בסמטה בישראל, אל תחשיב את עצמך
ישראלי בכלל.
חלק מהתרבות שלנו, זה לדפוק מכשירים מאולתרים, לקנות גאנג'ה
מסריחה, לזיין הרבה ת'שכל, ולהיתקל בבלשים.
בדיוק נזכרתי באותו סיפור שעידן סיפר לי לפני כמה ימים. הוא
היה בדרך אליי כשלפתע עצרה אותו ניידת, ממנה יצא אתיופי, דיבר
איתו, ולאחר שהחבר הערבי שלו, שנהג, אמר לו לחזור לאוטו,
אותו בחור חזר, תוך כדי שריקת אזהרה לכיוון עידן.
עידן בא אליי המום, מכך שבמדינת יהודים, טיירים עורכים עליו
חיפוש.
זה נשמע נורא מוזר איך שהוא אמר את זה, וחשבתי שזהו זה, הגיע
הקץ לדמוקרטיה בישראל, וככה זה נגמר.
לא היה טעם להמשיך ללכת אחרי עידן, אז החלטתי להפסיק לעשות את
זה.
עידן נעצר, הסתכל עליי ואמר לי להמשיך ללכת.
אני לא הבנתי אותו כל כך, אבל רציתי להמשיך ללכת אחריו, זאת
אומרת לא רציתי, אבל לא הייתה לי ברירה.

הנסיעה הביתה הייתה ארוכה, ולא נוחה בכלל. כשהגענו הביתה, לא
היה לי אפילו חשק להכין לאכול,
התיישבנו על הספה ולא העזנו לזוז ממנה.
הצללים מהעצים עקבו אחרינו הביתה, ונראה כאילו כל הבית מתמלא
ביצורים הזדוניים האלה, עוד מעט הם יתחילו להזדווג וימלאו לי
את הבית בפאקינג ילדים קטנים.
ילדים קטנים חשבתי, האסוציאציה הראשונה שעלתה לי בראש ביחס
לצמד המילים האלה, הייתה מייקל ג'קסון.
אולי הוא לא רצה לפגוע באותו הילד שאחר כך הלך לבית משפט.
ואולי אותו הילד לא רצה לשחק יותר מחבואים עם מייקל, והחליט
ללכת על משהו גדול, מיליונים!
נשארנו ערים רוב הלילה וראינו סרט מטורף, משהו עם דמויות
מצוירות, לא מובן והזוי.
כשהתעוררנו, לא היינו בארץ הפלאות יותר, והיצורים נעלמו.
החלטנו לאסוף כמה חפצים במהירות ולנסוע לקריית שמונה, כי רק
שם, יכולנו למצוא את המפתח לישראליות שלנו. בקריית שמונה,
הצפון של הארץ, החור שבו לא נמכרה דירה כבר כמה שנים טובות,
המקום בו הטילים התקועים באדמה החליפו את העצים על המדרכות.
נסענו לקריית שמונה, באותו יום שבת אביבי שמח, עם שקית של גראס
ששקלה בערך 120 גרם כשיצאנו, שני ארגזי בירה וארגז קולה.
היינו צריכים פארש, וזה הצריך לעצור בתחנת דלק מקומית.
לאחר שיצאנו לקריית שמונה, החלטנו לנסוע לאילת אחרי זה, הרי
אין כמו לסקר את הישראליות שלנו במסע בארץ עם הרבה סמים בנות
ואלכוהול.
בנות לא היו לנו, את השאר לא הייתה בעיה להשיג, וכשהגענו
לקריית שמונה, החלטנו לישון במקום, ובבוקר לצאת לאילת, כדי
לגלות מה זה ישראלי באמת.


המשך יבוא...