אני לא מבין. אני פשוט לא מבין. כאילו שאין לי דברים יותר
טובים לעשות. שני צוחקת כמו מפגרת, עידו סתם אידיוט ואני כמו
זומבי יושב בפינה וכותב. זה די צפוי, כל שנה זה ככה אבל תמיד
יש תקווה לשינוי. אותו שיר של פינק פלויד ( שיר מספר שבע מהצד
האפל של הירח ) עדיין תקוע לי בתוך הראש כאילו נוצר כדי להיחרט
בתאים האפורים המתים אי שם במעמקי מוחי הקודר. עכשיו יש איזה
סיפור קצר מטומטם שאין לי מושג על מה הוא בכלל - בטח נועד לחנך
אותנו כי שמעתי משהו בסגנון של תלונות, תלמידים וציונים.
בולשיט. שטיפת מוח מסריחה. רק מעניין אותי לדעת איך אני אמור
להחזיק מעמד 10 חודשים תמימים, יותר מזה, איך אני אחזיק מעמד
בשעה הקרובה?! למה השיר הזה תקוע לי בראש ( שיר שבע מהצד האפל
של הירח ). כמה הייתי רוצה ליהיות שם עכשיו: יושב על כיסא ים
כזה, מתרווח עם משקפי שמש וברקע לא פחות מאשר שיר שבע מהצד
האפל של הירח. השיר הזה לא עוזב אותי. פסיכודלי כזה, חודר
למוח, מעביר אותך למקומות טובים יותר מאשר כיתה י"א 7 עם המורה
ששכחתי את השם שלה. אני מת להתפלח עכשיו, אבל מה לעשות, תחילת
שנה וגם יש מתמטיקה חמש יח' מאוחר יותר היום.
עכשיו הזמן לאקספוזיציה: אני בן 16 ושבעה חודשים, שעת בוקר
מאוחרת, כיתה י"א 7 בבית ספר התיכון היחידי בשוהם בזמן שיעור
ספרות. שיעור לפני זה, אגב, פגשנו לראשונה את המורה לתנ"ך (
שווה אחושרמוטי :-) איזו נפילה זו עם זאתי של ספרות... :-(
בית חם, ים, חופש, אהבה, מוסיקה, ציפורים, שמיים, כיף, שמחה
ועוד, אלה צריכים ליהיות באוצר המילים של תקופת הילדות, לא
תרגיל, מחברת, כיתה, מורה, שיעורים, עונשים, השעיות,
התפלחויות, רכזת שיכבה, בית ספר, מבחנים, בית כלא...
הא, ועוד משהו אחרון, המלצה חמה על שיר מספר שבע מהאלבום "הצד
האפל של הירח" ( של פינק פלויד ), שיר יפה דווקא...