אנחנו מיעוט בתוך עולם של זיוף. הרגשתי שייכות שלא מצאתי בשום
מקום אחר. הרגשתי שבתוך אוקיינוס של זיוף שמרכיב את העולם
מצאתי לי נחל של אמת... של מציאות אחרת - נחל שבו אני לא צריך
ללבוש מסכה בשביל להיות חלק מהקבוצה, שאם אני רוצה או לא רוצה
- רק איתם אני יכול לשרוד את קשיי המחייה בים.
האמנו באמונות שונות. הייתה לנו סובלנות אחד כלפי השני ולא
השווינו אף אחד רק בגלל האמונה שלה. המכנה המשותף שהרכיב את
כולנו היה העובדה שכל האמונות שלנו התרכזו ב-666... בשטן.
האמנו שליד השטן יושבת לה דמות - שנויה במחלוקת, שמקיימת
הבטחות, מביאה תגמול לדגים המצטיינים (בעוד היא לוקחת בחשבון
את היותם מזיופים) ומאזנת בין העמדות השונות וגודלם-סוגם
המשתנה של הדגים.
לאמיתיים, ללא מזויפים, לנו היא נתנה את השטן. השטן הינו העוזר
הבכיר ביותר של הדמות השנויה במחלוקת ותפקידו להעניש את
החוטאים. השטן הווה בשבילנו. בשביל מיעוט כעזרה לכל דבר - הרי
הם רבים ממנו - כיצד נילחם בהם?
הוצבה לנו דמות. דמות שתפקידה להעניש - לכן אנחנו הקבוצה
המענישה. אנחנו תורמים את חיינו לשני דברים עיקריים, האחד -
קיום הייעוד שלנו שנקבע מראש וניתן לנו פרק זמן של חיים שלמים
לקיים יעוד זה, השני - להעניש. להעניש את החוטאים - ולא בתפקיד
השטן אלא בתפקיד אלו שעוזרים לו. העזרה הכרחית והיא חשובה
במיוחד בגלל שישנם יותר מדי, יותר מדי חוטאים. חלקם הגדול של
החוטאים חוטאים מסיבות טהורות כמו למשל רעב שגורר גנבה או אהבה
שגוררת בגידה אך למרות זאת הסיבות לא גוררות ביטול עונש רק
דחייתו או הקטנתו. לעומת זאת, החוטאים שחוטאים מסיבות שאינן
טהורות, מהן רצח - שעדיין לו נמצא סיבה מספקת לקיים אותו אלא
אם כן זהו רצח עצמי - התאבדות. כמו כן ישנן סיבות הזיוף
למיניהן שמתקיימות בשביל לעשות הצגות ולהראות אומץ, חוסר
התחשבות ואגואיסטיות מוחלטת - כאילו כל האוקיינוס שייך לדג הזה
בלבד. החוטאים הללו מקבלים עונשים כבדים ואף כבדים מנשוא.

המיעוט הזה, השטן הזה, העונש הזה, הם החיים שלי.

הכל התחיל כששחיתי באוקיינוס עם המסכות שלי. כן, כן - הייתי
חלק מהם, מכל אותם המזויפים. אהבתי את זה, אהבתי לקחת חלק -
אהבתי לראות שכולם רואים בי דמות ומודל לחיקוי - הם העריצו
אותי, את אומץ לבי ואת העובדה שאני לא מתחשב באף אחד חוץ
מעצמי.
אהבתי את זה, אהבתי לקחת חלק, הייתי מכור לזה. הייתי מכור
להצגות האלו שהעליתי יום יום - לא הצלחתי להתאפק במה שעשיתי
אתמול - הקדשתי את נעוריי בכדי להוכיח את עצמי ובכדי שהם יאהבו
אותי - הקדשתי את כל היופי האמיתי שנמצא בנשמה שלי, שעד עכשיו
קשה לי להפיק בו חיים מחדש, הקדשתי הכל רק בשבילם - בשביל אלו
שכבר לא זכרו אותי לאחר שקרה מה שקרה.
אני זוכר את זה. אחר-צהריים די אביבי, יצאתי אני והדגיגים שלי
להוכחה נוספת. הרגשתי בתוכי כדור אש שחייב להתפרץ. רצחתי.
רצחתי את אישתי. בכלל לא הקדשתי מחשבה לגורלם של שני בניי,
אולי זו הסיבה שלא הזכרתי אותם קודם לכן - הם בכלל לא היו חלק
מהתקופה ההיא בחיים שלי - עכשיו הם לא יכולים להיות חלק מהחיים
שלי, לעולם לא, לפחות לא בעולם הזה.
המשכתי, חודשים לאחר מכן, המשכתי להוכיח. לקחתי סמים - בגלל
שכולם לקחו ואני המנהיג שלהם אז אני גם חייב, גנבתי - הרסתי
משפחות, חלומות, אהבות. לאחר שנפרדתי מאותם חברים בלילות
הרגשתי אשמה. האשמה הייתה כל כך כבדה. התחלתי להיות מזוכיסט -
לא ממש מזוכיסט. דילגתי על החלק של הפרברסיה כי סקס ואהבה בכלל
לא לקחו חלק בחיי בשום דרך שהיא, התחלתי לחתוך את עצמי. חתכתי
את עצמי. אהבתי את הכאב, את הוורידים החתוכים, את הצלקות, את
העונש, אהבתי את הדם האדום. אדום סימל כל כך הרבה בשבילי - הוא
היה צבע של מציאות אחרת שרק מאוחר יותר הבנתי מהי.
המזוכיזם היה רגעי ההתפרצויות שלי. ראיתי בהם מנוחה, אובדן
ושקט. שקט שנראה כל כך טהור ושלו שהרגשתי שהוא בכלל לא מגיע לי
השקט הזה. האשמה הלכה וכבדה עליי. הבנים שלי היו ברשות משפחה
אומנת. המשפחה שלי נהרסה בגלל הגאווה שלי, המנהיגות שלי - כל
כך קינאתי בשפוטים שלי שרק ראו בי מודל אבל לא העזו לעשות
כמוני.
עברו חודשים. מצאתי לי דרך חדשה. דרך חדשה להתמודד. גיליתי את
הדרך הזו בדרכים שחורות וכואבות שגזלו ממני את מה שנותר מחיי.
לאחר שהתקף הסמים חלף קיבלתי טלפון בו בישרו לי את מות בניי,
יחידיי, אהוביי. הוא שם, הוא ברא את העולם, עקד את בניי יחידיי
אהוביי ולקח אותם - הוא בחן אותי כמו את אברהם ואני נכשלתי -
אני נכשלתי והוא לקח את המתנה שהוא הביא לי בדיוק כמו שהוא
החזיר לאברהם את המתנה שהביא לו - את בנו, יחידו, אהובו.
יומיים למחרת אותו היום קיבלתי פתק בו נרשם: "למר חוטא היקר.
עשינו מעשה שאנחנו ממש מתביישים בו אבל הייתה זו הדרך היחידה.
נכון שבנייך לא אשמים בחטאייך אך גורלם גם ככה נכתב והוא לא
בישר טובות. בנייך כנראה היו הולכים בדרכך. כל שנותר לך עכשיו,
לאחר ששילמת על חטאייך, הוא לבוא ולנסות להיות אדם יותר טוב -
אמיתי". כעסתי, זעמתי, רתחתי - אבל הבנתי. מה פתאום אני אכעס
אחרי שאני עצמי רצחתי בת של מישהו, רצחתי את אשתי, רצחתי אמא
של מישהו - האמא של הבנים שלי.
הגעתי אליהם ולמדתי מהם. למדתי את כל מה שאני יודע - אני רק
מקווה שכיפרתי על חטאיי מספיק זמן, כי עכשיו, עכשיו כשאני עולה
למעלה (כי הרי מוות מגיע לי ואת מקומי בעולם הזה פספסתי - הוא
בכלל לא מגיע לי - הבאתי למותם של שלושה אנשים - האהובים עליי
ביותר, חטאתי, זייפתי - הרסתי...) אני חושב שמן הראוי ללכת
איתם, עם משפחתי, בתקווה שיקבלו אותי אליהם, וגם אם לא - אקדיש
את מותי בעולם הבא בכדי לכפר - אקדיש את גורלי, ייעודי, אהבתי.