מזל טוב,
כבר כמעט עברה שנה.
את יודעת למה אני מתכוון.
שנה מאז הריב הגדול.

בטח חשבת ששכחתי,
אבל לא.
אני עדין זוכר את זה,
כל יום,
כל דקה.


אני אומר לך את האמת-
אני שונא אותך.
אני שונא אותך כי את כל כך חשובה לי.
אני שונא אותך כי תמיד היית שם בשבילי.
אני שונא אותך כי היית האדם הכי מדהים שהכרתי.

איך את מעזה להיות ידידה כל כך טובה?
איך את לא מתביישת להיות מושלמת?
את לא רואה כמה את פגעת בי?

אז תלכי,
תהיה עם החברות שלך,
תשאירי אותי בצד כמו שתמיד עשית.
כמו שתמיד תעשי.
הרי אני לא בסדר העדיפויות שלך.

אני כבר סופר את הימים לסיום התיכון,
אני אפתח דף חלק,
אני לא אראה אותך יותר,
אני לא אראה את החבורה,
אני אעשה את הדבר שאני הכי טוב בו-
להתכחש.

אז ניפגש מחר בבית הספר,
אני אחייך,
את תחייכי,
נאמר אחד לשני שלום,
בלי שתדעי איזה חור השארת בחיי,
בלי שתדעי שיותר מהרצון לתפור את החור,
גובר הפחד שהחור אכן יתפר.
ואני אמשיך הלאה.
בלעדייך.