היה ערב, והשמיים היו מלאי עננים. הוא ישב בכורסה שלו, לידו
שולחן הקפה הישן. על השולחן הונח העיתון, אך הוא עדיין לא טרח
לקרוא אותו. הוא היה עסוק בלחשוב על מהלך חייו עד כה, ונראה
היה לו שבסך הכל הצליח בהם, אולי אפילו הצליח מאד, וזאת למרות
התחלה די מאכזבת.
מאז ומתמיד הוא היה אמן, למרות שרבים לא הכירו בזה בהתחלה. כל
ניסיונותיו בצעירותו להתקבל לבית הספר לאמנויות נכשלו. הם טענו
שהדמויות שלו נראות כמו בובות, לא אנושיות. אז הוא החליט
להעמיד אותם על טעותם. זה לקח הרבה זמן, אבל בסופו של דבר הוא
הצליח. הוא יצר את המיצג הכי אנושי שנראה אי פעם.
הרבה אמנים עסקו ביופי. הרעיון שניסה להעביר במיצג היה הניסיון
חסר הסיכוי לניפוי כל החלקים המיותרים המכסים כל דבר יפה
וטהור. ייתכן שבאותם זמנים אומנים הצהירו על כוונות שלא היו
להם, אבל הוא לא היה כזה. בכל מה שנגע לכוונה, הוא היה האמן
הרציני ביותר באותה תקופה. כמו כל אמן היו לו תקוות לשנות את
העולם בעזרת האמנות שלו, והוא באמת עשה זאת.
אין שום ספק שזה היה המיצג בעל סדר הגודל העצום ביותר אי פעם.
ממש בזמן שנח בחדרו, המיצג היה בסיור בכל רחבי אירופה, לא היה
איש שלא שמע עליו, והחלק היפה היה, שגם מדינות שמסיבות טכניות
לא יכול היה להראות להם את יצירתו ספגו בעזרת התקשורת את
הכוונה שלו, וזה מה שבאמת היה חשוב.
בסופו של דבר נח מבטו על העיתון. הכותרת הראשית היתה: "מלחמת
העולם השנייה בעיצומה". הוא חייך מתחת לשפם. כבר הרבה זמן הוא
תהה איזה שם תמציא התקשורת למיצג שלו.