אחרי חודשיים ליאור כבר ידע שהוא עבר איזו תאונה אבל לא רצו
לספר לו יותר מדי כדי שלא יתרגש. לאחר שבכוח הדחיק ממחשבתו את
המחשבה על הוריו, שוב נתקף ליאור סקרנות לגבי עברו. יום אחד
כאשר האחות מירי נכנסה לסדר קצת בחדרו פנה אליה.

"מירי אני צריך טובה. תביאי לי בבקשה ספר טלפונים."
"למה אתה צריך את זה?"
"דוקטור פולג לא צריך לדעת מכל זה, בסדר? תעשי את זה
בשבילי..."
"בסדר. אני לא יכולה לעמוד בפני חיוך כזה מתוק."
היא הלכה וחזרה תוך מספר דקות כאשר בידיה ספר טלפונים ולאחר
עזבה את החדר. בהתרגשות רבה אצבעותיו החלו לדפדף בספר עד
שהגיעו לעמוד הנכון. ליאור הרים את שפופרת הטלפון שניצב על
שידה ליד מיטתו והחל לחייג.
פתאום שמע קול עדין של אשה עונה לו בצד השני מעבר לקו.
"שלום..."
"שלום, אפשר לדבר בבקשה עם אמא של ליאור ברק?"
האשה החלה לבכות ופתאום נשמע קול עמוק של גבר.
"הלו?!... מי זה? אין כאן שום ליאור! ליאור לא קיים!"
ברקע עוד נשמע קול בכייה של האשה ולפתע השיחה התנתקה. ליאור
ההמום הניח את השפופרת. בעיניו החלו להצטבר דמעות, הוא בטוח
שהאשה והגבר שענו לו היו אמו ואביו. איך ייתכן שהוא לא קיים
עבורם?!

"חיים!... חיים! אני רוצה את דוקטור חיים!"
דוקטור שוורץ נכנס לחדר.
"דוקטור פולג נמצא בניתוח כרגע. אני מבקש ממך לתת לו כבוד. אני
דוקטור שוורץ. איך אני יכול לעזור לך? "
"כן, אני יודע שאתה דוקטור שוורץ! אני צריך עכשיו רק את העזרה
של דוקטור פולג!"
"אולי בכל זאת תנסה אותי? אני יותר מנוסה ממנו."
"טוב... דוקטור למה ההורים שלי מתנהגים כאילו אני לא קיים
עבורם?"
"טוב תראה, אני יכול להבין אותם... אם הבן שלי היה מתעסק עם
סמים וגונב ממני, גם אני הייתי מתנהג כמותם!..."
"מה?! זה לא ייתכן! למה עשיתי את זה?! למה אני לא זוכר
כלום?!"
אז הודיע הכרוז: "דוקטור שוורץ לטיפול נמרץ! דוקטור שוורץ
לטיפול נמרץ!..."
"אני חייב ללכת, ליאור. אני בטוח שדוקטור פולג יסביר לך הכל."

בבית מספר 15, ברחוב ביאליק, דירה 5 ישב לו זוג נשוי ואכל
ארוחת ערב בנעימים.
האווירה קודרת ושקט כמעט מוחלט שרר בדירה. עד שלפתע נשמעה
דפיקה, הגבר קם ופתח את הדלת.

"מה אתה רוצה?"
"אני רוצה לדבר אתכם! אני מבטיח לכם שדברים יהיו אחרת!"
"אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים שלי!"
"אבל אבא! אני אוהב אתכם! תן לי להישאר! בבקשה... תנו לי עוד
הזדמנות..."
"לא ליאורי! הפעם עברת כל גבול!"
"נו אמא בבקשה!... אל תעשו לי את זה!..."
"לא, אתה לא נכנס! ליאור תצא מפה מיד! זה כבר לא הבית שלך!"
"יורם תיזהר בבקשה! ליאור אתה לא יודע כמה זה כואב לנו, אבל
תבין שלכל דבר יש גבול!"
"אתם יודעים מה?! אני לא צריך אתכם! לא צריך את הטובות שלכם!"

תוך כדי דיבורו הדלת נסגרה. הוא שמע את סיבוב המפתח בחור
המנעול. הוא התיישב על הרצפה ונשאר ככה יושב בחושך במשך כמה
שניות ובתוך הדירה עמד לו גבר וחיבק אשה בוכייה. אז ליאור פשוט
קם וברח לו. כעבור מספר דקות נשמעו צעקות רמות מהדירה.

"נורית!!!... הוא לקח את המפתחות של המכונית!!!..."

"אני לא מאמין שיכולת להגיד לו את זה בכזה חוסר טאקט!"
"זאת הייתה האפשרות היחידה. באותו הרגע ראיתי שזה הדבר
הנכון."
"דוקטורים, אני חושב שכדאי שתשמרו על השקט. תזכרו שהוא לא ישן
תחת השפעת תרופות כרגע!"
"אתה צודק, תומר. דוקטור שוורץ, אני מבקש ממך מהיום והלאה לא
להתערב בטיפולו של ליאור ברק. הנושא לא נתון לויכוח."
"אינך יכול לעשות זאת! אני ליוויתי את החולה בכל מהלך
הטיפול!"
"אני אחזור שוב על דברי, זה לא נתון לויכוח!"

דוקטור שוורץ יצא בכעס מהחדר וטרק את הדלת בטריקה חזקה שהעירה
את ליאור.

"דוקטור... אני רוצה שתספר לי הכל! אפילו שמאד מאוחר! אני רוצה
לדעת!..."

"ליאור, אם אתה כל כך רוצה אני אספר לך, אבל רק חלק! מחר תשמע
את ההמשך."
"אני אשאיר אתכם לבד..."

המתלמד תומר אברהם עזב את החדר והשאיר את דוקטור חיים פולג,
ניצב מול כל סימני השאלה של ליאור שהיו באוויר.

במועדון חשוך באמצע העיר על הבמה עמד לו נער בן 17. את חולצתו
כבר זרק מזמן על הרצפה וכעת רק עמד על הבמה רוקד ושר כאילו איש
אינו מסתכל בו. השמחה יוצאת, פורצת ממנו ומדביקה את כל
הסובבים. אך לא את כולם זה משמח. כאשר הוא נדבק ומציק לבחורות,
נודף ריח של אלכוהול ומתנהג כמו משוגע הן כבר לא מעריצות אותו
כמו קודם. גם לבעל המועדון נגמרה הסבלנות ובלי שום היסוס הוא
זרק את הנער לרחוב.
הנער שהחליט שאיש לא ישבית את שמחתו החל ללכת, מזמר ברחוב איזה
שיר מסרט ישן, מצחיק עוברים ושבים. כך המשיך עד שלפתע שמע
מישהו קורא לו.

"ליאור!... ליאור! אתה בסדר?!"
"מה?... מי?... אהה! מיכל! מה המצב?"
"אוי! כמה שאתה מסריח מאלכוהול! אתה שיכור לגמרי!"
"אני?... אני מסריח?... אני שיכור? לא... אני פשוט שמח! השמש
זורחת והשמים יפים..."
"מה? ליאור נפלת על הראש! זה אמצע הלילה!"
"אז מה?... מיכל מה את... מה את רוצה ממני?"
"בוא ניקח אותך אלי הביתה."

לאחר שבדקה שהוריה אינם בבית לקחה מיכל את ליאור לביתה. שטפה
את פניו, הושיבה אותו בסלון והלכה להכין לו קפה. הם לא היו
ידידים טובים אך גם לא זרים זה לזו. בכל אופן מה משותף לנערה
פשוטה ולנער הכי פופולארי בתיכון? נכון, שום דבר.
בזמן ששהתה במטבח לא ראתה מיכל כמה ליאור שתה מבקבוקי הליקר
ששמר אביה במזנון שהיה בסלון. לכן כאשר חזרה סירב לשתות את
הקפה והיא ויתרה לו.
הם ישבו על השטיח והחלו לשוחח, לספר בדיחות ולהתגלגל מצחוק על
הרצפה.
עד שלפתע מיכל מצאה את ליאור רוכן מעליה ונושק לשפתיה.

"ליאור... אני אוהבת אותך, ליאור."
"גם אני אוהב אותך... דמי..."
"איזה דמי?!"
"דמי מור שלי..."

באמצע הלילה יוצא מאחד הבניינים ברחוב נער בן 17. הוא עשה זאת
כי היה שיכור לחלוטין ואילו היא עשתה זאת מאהבה אליו. אבל את
הנעשה אין להשיב.