השעון המעורר המרגיז הזה צלצל והייתי חייבת לקום, למה אם לא
אני בחיים לא אמצא מקום חנייה. אני אצטרך לחנות איזה חמש דקות
הליכה מהחניה של המפעל, שהיא בעצמה דקה הליכה מהכניסה למפעל,
ומשם זה עוד שתי דקות הליכה לקוביה שלי.
אבל קודם לכבות את השעון הזה. איזה צלצול מעצבן! שלחתי יד
לכוון המוזיקה של "היו היה", לא זוכרת מי כתב את זה וגם את היו
היה מי זוכר, היה שם את הג'ינג'י המעצבן ההוא ("תרביץ לו,
בוס!") ואת ההוא עם הזקן הלבן שכיסה לו את כל הגוף, והשעון
למעלה עם העיניים שמראה מתי כל זה קרה. ואז בסוף כולם עולים
לאיזה חללית שניה לפני שהעולם מתפוצץ. כן בטח. אבל איך משתיקים
את הרעש הזה, איפה הטלפון, אינעל...
ברור, שמתי אותו על השידה כדי שאני אצטרך לקום כדי לכבות את
הרעש הבלתי נסבל, ואם כבר קמתי אז קמתי.  אולי אני אקח כמה
דקות לחפש מוזיקה פחות מעצבנת לקום איתה בבוקר, לא ייתכן שככה
אני אתחיל את היום, איזה סיכוי יש לו בהמשך.
כאילו שאפשר לחבב איזשהו רעש שמעיר אותך כשאתה עוד רוצה לישון.
אמא שלי היתה מעירה אותי בקולות של נשיקה, אולי יש לי ראקט על
אמא שלי בגלל שהיא ניסתה למלא את תפקיד השעון המעורר בצורה
יותר אנושית ואוהבת?
ואולי, "ראקט על אמא שלי" זה מהות החוויה האנושית.
שמעתי אותך, שקרן! "אין לי שום כעס על ההורים שלי, בכלל!"
יאללה יאללה. להכיל שקר יותר קל לך מלהתמודד עם המציאות
הכואבת, או שהמחשבה על להיות כמו כולם עושה לך צרבת?
איזה עייפות, דידיתי למקלחת לצחצח שיניים. הכל בגלל שנשארתי
ערה עד הסוף של שר הטבעות בדי וי די. כאורך הגלות הסרט הזה.
אבל איזה סאונד, איזה אפקטים... דור חדש של עיבוד לספר. נכון
שאת הספר קראתי רק אחרי הסרט, אבל באמת עבודה טובה. באמת!
פקק באורך של איזה חמש דקות בול בכניסה למפעל, סימן ברור שאני
לא אמצא חניה. אולי עדיף לוותר מראש, ישר להתחיל מהחניה השניה?
לא, למה בשליליות.  אם אני אאמין שאני אמצא חניה, אבל באמת
אאמין, אז אני אמצא. היקום מביא לנו מה שאנחנו מבקשים, אם רק
מבקשים ברור. דהיינו, אם לא קיבלנו מה שרצינו זה בעצם אשמתנו.
עדיף להיות אשם מאשר חסר אונים.
הנה חנייה! במגרש של המפעל, אין, הולך להיות לי יום טוב, זה
ברור. ממש ליד הגדר של החניה השניה אמנם אבל זה סימן מובהק
שהיקום לטובתי היום.
איך תמיד בבוקר הכל שקט ב"אופן ספייס" של הקוביות, לאף אחד אין
כוח לכלום וכולם רק בודקים את הנזקים של הזמן שהם לא היו פה,
מי כתב מיילים ולמי נפל הסרוור. ואז בצהריים פתאום כולם
מתמלאים אנרגיה והכל נהיה מה-רועש, וכולם מדברים יותר בקול
בשביל להתגבר על הרעש. ואז כולם יורדים לצהריים ואז זה כאילו
יותר לגיטימי להרעיש למה כולם במילא לא פה.
וכולם נראים כאילו בסדר להם, ואולי באמת זה רק אני עם השאלות
של מה-לעזאזל-אני-עושה-פה כל פעם שאני שוכחת מהמשכורת? אולי
באמת רק אני משתעממת כל פעם שמדברים על הדי וי אמ אקס? ואולי
זה רק בגלל שעוד לא ממש הבנתי מה זה די וי אמ אקס? ואם לא טוב
לי פה אז איפה כן?
והמשכורת לא רעה....
בכל מקרה עדיף לא לעזוב לפני שיש לי משהו אחר ביד. ומשכורת
כזאת בימים האלו....
משכורת זה לא רק עניין של דברים שאני לא צריכה.
זה לא רק שאלה של די וי די ומערכת ישיבה מעור באפאלו לסלון.
לא! וטיולי סנפלינג זה בחינם? זה הכל שאלה של איכות חיים, ומה
לעשות בעולם שלנו איכות חיים עולה כסף וכסף עושים בעבודה וככה
זה, ומי שחושב אחרת שיתבגר כבר, וגם כדאי שיחליף בגדים למה
הסבנטיז זה מה-זה אאוט.
איכס.
אני חושבת שאפשר לדעת שמקום עבודה הוא לא טוב בשבילך אם בטיולי
הסנפלינג אתה חושב על זה שאם משהו ישתבש ותיפול אז הצד החיובי
זה שלא תצטרך לחזור לעבודה, נראה לי.
אבל מה כן בשבילי?........
למה לא זכיתי בלוטו, הייתי עושה סנפלינג וכמעט משתינה במכנסיים
מפחד שאני אמות. כי אז היו לי חיים ששווה לי לחיות אותם,
והמחשבה על זה שאני אפול היתה לא סתם מבעסת ברמה של לא בא לי
להרגיש כאב, אלא מפחידה בקטע של יש לי עוד מלא דברים כיפיים
לעשות ולא הספקתי.
וכשימאס לי לעשות סנפלינג אני כבר אמצא מה לעשות, העבודה זה לא
מה שעושה לי לקום בבוקר.  גם בשבת אני קמה בבוקר, השעון
הביולוגי הזה. קמה בבוקר ולוקחת את הכלבים לטיול ביער, איפה
שאפילו בצהריים לא מתמלא. איפה שטיילנו כשהיינו ילדים כל
החבר'ה מהשכונה, וטיפסנו על עצים ולא פחדנו ליפול, כי זה לא
היה אמור לקרות. ובחורף אספנו פטריות לא כי אהבנו פטריות, אלא
כי זה היה כיף לאסוף.
הנה מגיע העלוקה, חוץ מאמביציה אין לו כלום, לא שכל ולא אופי.
תיכף הוא יתחיל להציק לי על החלק שלי באמ אס פי סי, וישאל אם
ראיתי מה קרה אתמול לוי די אמ אקס, כי חוץ מזה אין לו חיים.
ואם הוא לא היה הבוס שלי גם הייתי משתפת אותו במחשבות האלה.
התבדיתי, הוא מספר לי על כרטיסים בהנחה למופע של מיומנה, ואני
תוהה אם יש קטע שמעלים אנשים לבמה ואפשר יהיה להרביץ לו עם
המקלות. הג'ינג'י הקטן מופיע לי בראש וצועק לי: "תרביץ לבוס!"

כל השנים חינכו אותי שלימודים זה חשוב.  התעקשו איתי שצריך
ציונים טובים, ובסוף באמת היה צריך בשביל ללמוד מה שלמדתי
באוניברסיטה, ואת התואר בשביל לעבוד כאן. יצאה לי יופי של
משכורת ובונוס של שעמום.

שרירי ומוזר מתיישבים לידי, מדסקסים את החידושים האחרונים
בפיצ'רים של הסיסטם. כולם מסתכלים עליהם בהערצה.
מה יש להעריץ באנשים שאין להם חיים?!
למה שבנאדם בוגר, בדעתו השפויה, יקדיש מזמנו הפנוי לחפש מה
כתבו אנשים אחרים לשיפור התקשורת בין שני מכשירים שאנשים אחרים
יצרו?
מה, אין להם טלוויזיה? אין להם מקראמה לעשות? אין להם חברות?
במחשבה שניה... ראיתי את החברה של מוזר. מצא מין את מינו. אולי
הסיסטם זו הבחירה השפויה.