אז נפרדנו אתמול.
באתי אליה כדי שנעבוד ביחד על הפרוייקט שלנו...
האמת שלא, אני סתם משקר.
...באתי אליה כדי שנכין את ההדרכות שלנו לטיול. אני בדרך כלל
מנסה ליפות את המציאות, לספר אותה כדי שתראה יותר מצחיקה, יותר
מושכת, כדי לקבל ציון יותר טוב בבמה. אז לא עוד. מעכשיו - רק
האמת.
שניה. פאוזה.
בואו נחזור להתחלה.
מיכל ואני התחלנו להדריך ביחד בתחילת השנה.
שיט! שוב עשיתי את זה.
קוראים לה נטע, ואני כותב פה את השם שלה רק כי אני זה לא באמת
אני. זה חשבון פיקציה שפתחתי כדי שלא יזהו אותי. אמנם אני רוצה
לכתוב את האמת, אבל גם לשמור על הפרטיות. אז תקבלו את האמת כמו
שהיא, חוץ מאת הזהות האמיתית שלי.
טוב, אז מהתחלה, בפעם האחרונה.
נטע ואני התחלנו להדריך בתחילת השנה. אנחנו מדריכים קבוצה
בכיתה ה', ובעוד שבוע יש להם טיול לים. אבל זה לא חשוב. לא
באתי לספר על הקבוצה שלנו.
בפגישה הראשונה שלנו היא אמרה לי שזה קשה להיות יפה, כי מאוד
קל למצוא חבר, אבל קשה למצוא מישהו שרוצה להיות איתה בגלל מי
שהיא, ולא בגלל איך שהיא נראית. נטע באמת יפה, וזה בכלל לא
שקר. הסוף ידוע - היינו ביחד ונפרדנו אתמול.
בהתחלה, כמו בהתחלה, הסוף לא היה ידוע. אפילו לא האמצע. בכלל
לא נמשכתי אליה. היא קטנה ממני בארבע שנים ושלושים סנטים.
נמוכה. "בגלל הקרינה" היא תמיד אומרת.
ואז, פתאום, כנראה שאפילו לא מהסיבה הנכונה, אמרתי לה שהיא
מוצאת חן בעיני ושאולי יש סיכוי שיהיה משהו בינינו. "תתקשר אלי
ונצא מתישהו". זה מה שהיא אמרה.
באותו סופשבוע היה לנו טיול חרמון עם החניכים. אני מזכיר את
הקבוצה שלנו שוב ושוב בגלל שרק במסגרת ההדרכה שלנו יצא לנו
להיפגש.
זה מוזר, כי נטע מדברת הרבה על עצמה, על החוויות שלה. במשך
חמישה חודשים שהדרכנו ביחד היא כל הזמן סיפרה לי על החברים
שלה, האקסים שלה, המריבות שלה ועל הכל. אני בדרך כלל ישבתי
והקשבתי. הינהנתי, שאלתי שאלות במקומות הנכונים.
אחרי החרמון, ביום רביעי, לא הייתה פעולה - הגיעו רק שניים. אז
יצאנו לטייל מסביב לישוב. ישבנו על תלולית חול ודיברנו. יותר
נכון שתקנו. שאלתי אותה מה קרה.
"כלום".
אחר כך היא סיפרה.
אחר כך היא אמרה שאני לא מדבר הרבה. זה נכון, אבל רק לידה. היא
עברה הרבה מאוד חברים - עשרים ושלושה - שזה הספק לא מבוטל לגיל
15. באחת הפעמים שאלתי אותה למה היא עברה כל כך הרבה, והיא
אמרה שזה כי אנשים מראים לה פרצוף אחד שלהם, ואז כשהם נהיו
ביחד אז הם פתאום הראו פרצוף אחר. גם אני הייתי כזה. כמעט. אני
הראיתי רק פרצוף אחד, אבל את הפרצוף האמיתי שלי השארתי בבית.
אני מקשקש הרבה, ואוהב להתווכח, אבל איתה זה אף פעם לא היה
ככה.
אז נפרדנו אתמול.
אבל זה לא בגלל זה. אנחנו ביחד חודש וחצי...
סליחה - היינו ביחד. זה בגלל שהכל עוד טרי מדי.
...ויום לפני היומולדת שלה היא הייתה בדיכאון, והתקשרה אלי. אף
פעם עוד לא הייתה לי חברה לפניה, ובפעם הראשונה הייתי צריך
להתמודד עם סיטואציה כזאת - ועוד שבוע וחצי אחרי שהתחלנו.
התמודדתי איתה לא רע, אני חושב. דיברתי איתה, והקשבתי לה,
ושרתי לה שיר - כדי לעודד אותה. בסוף השיחה היא כבר הרגישה
הרבה יותר טוב.
לפני ארבעה ימים גם לי זה קרה. הייתי בדיכאון והתקשרתי אליה.
היא לא עזרה לי. היא לא ידעה בכלל מה להגיד. אמרתי לה שאני
מרגיש כאילו שאין לי בשביל מי או בשביל מה לחיות. אז נטע אמרה
לי שכן יש לי בשביל מי לחיות - יש לי את החברים שלי בקומונה,
ואת אימא שלי, ואח שלי, ואותה. וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה
"מה??? למה את בסוף?".
ואז היא נפרדה ממני אתמול.
אבל זה לא רק בגללה. גם לי לא היה טוב בקשר הזה. עובדה - היא
לא הצליחה לעזור לי כשהייתי בדיכאון. שלשום דיברנו לפני הפעולה
שלנו. שאלתי אותה מה היא רוצה מהקשר הזה, והיא אמרה שהיא לא
יודעת, שהיא לא רגילה לשמוע את השאלה הזאת, אלא לשאול אותה.
שאלה שהציקה לי קצת זמן הייתה האם היא נמשכת אלי. "כן, אם לא
הייתי נמשכת אליך לא הייתי איתך". אתמול היא אמרה שהיא לא
נמשכת אלי. מפתיע, אבל זה לא פגע בי. הבנתי את זה לבד.
אחרי שחזרתי מאתונה ישבנו והתנשקנו. אמרתי לה שאני אוהב אותה,
וזה כנראה היה שקר. אני לא יודע למה, אבל רציתי לשמוע את עצמי
אומר את המילים האלה. לא חשובה האמת, רק להגיד אותן. את המילים
האלה אמרתי אחרי שהיא הגיבה בקרירות לאמירה הקודמת שלי...
האמירה הקודמת שלי הייתה "אני מרגיש חסר ביטחון לידך. אני לא
מבין מה יש לך לחפש אצלי. את הרי כל כך יפה וחכמה, ומה אני?"
...היא הגיבה בקרירות כי היא חשבה שאני כמו כל האחרים - שאני
רוצה אותה רק בגלל איך שהיא נראית. וזה לא נכון. בגלל שהיא
הגיבה בקרירות אמרתי שאני אוהב אותה. זה היה בלחש, כמעט בלתי
נשמע: "אני אוהב אותך... ממש". את הממש הוספתי בלי לדעת למה.
כאילו לתת יותר נפח לאמירה המנותקת הזאת.
שלשום היא שוב הייתה קפואה. לא הצלחתי לשכנע אותה בכלל שאני
רציני. היא לא סמכה עלי בכלל ולא האמינה לי.
אז אתמול היא נפרדה ממני.
כבר שבוע היא חושבת על זה.

אז נפרדנו אתמול.
אז מה?

רק רגע...
זה לא הסוף!
השאלה היא האם נפרדנו או שהיא נפרדה ממני...
כי הרי גם לי היו ספקות. גם אני לא הייתי מאושר בקשר הזה.
ההבדל הוא שאני לא הייתי נפרד ממנה. אני לא יכול לאפשר לעצמי
לפגוע בה. עוד הייתי באשליה שרק לי לא טוב.
הגעתי הביתה, עם אבן שירדה לי מהלב. הייתי הרבה יותר חופשי
ומשוחרר. אנחנו נחזור להיות למה שהיינו קודם. היא מדברת, אני
מקשיב ומהנהן, שואל שאלות במקומות הנכונים. אולי עוד נחזור.
שקר.
ישבתי לשחק עם טל שש-בש. הבאתי לו מרס טורקי.