השעון של על הקיר מודיע 18:23
העבר הוא בעצם עכשיו
השעה כבר 18:43
המחוג של הדקות מביט אלי,
מראה לי שככה חיים עכשיו מוצא חן בעיני או לא.
והמחשבות ממלאות אותי תקווה שתיגמר עכשיו עוד שעה.

מי אמר לך שזאת אני שאתה רוצה?
שזאת אני שאתה חולם עליה.
מי אמר לי שאני אראה אותך בוכה?
שזאת אני שתחלוף על פניה.

כבר 19:16 דקות, המחוג לא רוצה לעצור.
הוא אומר לי שהכל זה בעצם משחק,
שבדרך לאושר יש עוד מכשולים לעבור.

דקות הם כמו מלח על הפצעים,
הם הגופות של הרגעים.
דקות הם בזבז של שעון, עוד יום שהולך לישון.

כמה קשה להילחם באוייב בלתי נראה,
כמה מתסכל זה לא לראות אף אחד בצד השני של המראה.
כבר 21:25 והמחוג צוחק מהרצון לנשק אותך,

דקות שכואבות לי בלעדייך,
דקות שנלקחות ישר מתוך חייך.
דקות הם כמו רכבת שנוסעת לשום מקום,
דקות גומרות את השעה, דקות גומרות את היום.