לומר את האמת, אני בכלל לא מופתע שזה קרה. הרי זה היה כל כך
צפוי.
כבר שנתיים שאני אומר לאמא שלי שזה יקרה והיא רק אומרת שאני
אפסיק לדבר שטויות ושזה סתם מלחיץ אותה.
יופי, מלחיץ אותה. ומה היא חושבת לעצמה, שלשבת בתוך טנק ולראות
ילד בן 14 בא לך עם קלץ' ומתחיל לרסס אותך זה כיף?! תאמינו לי,
לא כיף!
אז מה אם בסופו של דבר זה שירה בי היה מתנחל, אז מה? אני לא
נחשב גיבור? אני לא אהבתי אותה?!
את ההלוויה עשו יומיים אחר כך. תכל'ס אני לא ממש יודע כמה
מהגופה שלי באמת היה בתוך הארון, כי את רוב החלקים תרמתי לכל
מיני אנשים חולים שאני לא מכיר ואפילו חלק מהם כבר הספיקו
לעבור את הניתוח ולהגיע להלוויה.
הטקס עצמו התנהל בשקט יחסי. אף אחד לא בכה שם, כי אני אמרתי
להם שאין להם על מה, אז הייתה שם מין אווירת דיכאון אפרורית
כזאת מהולה בבדיחות שחורות ומפגש חברתי.
היה שם גם אפילו מטח יריות כמו שיש בכל הלוויה צבאית.
עמדתי בצד והסתכלתי על מי שהגיע. היו שם כל החברים שלי מהבית
שהיו נורא עצובים, היו מלא אנשים מהקיבוץ, כמובן הייתה המשפחה
שלי, והיו עוד מלא קצינים וחיילים שלא הכרתי אפילו חצי מהם והם
בלבלו את השכל על כמה חבל שאני מת.
עמדתי שם וסקרתי את כולם ולא הבנתי איך יכול להיות שהיא לא
הגיעה.
עשיתי סיבוב קטן בבית הקברות כדי לחלץ קצת את העצמות מכל
העמידה הממושכת וכדי לשמוע על מה אנשים מדברים ביניהם. יש
לציין שממה ששמעתי זה נשמע כאילו הייתי בנאדם מאוד נאהב, מה
שהיה נראה לי קצת שונה ממה שאני זוכר. לא הייתי אומר ששנאו
אותי, אבל האנשים שם באמת קצת נסחפו.
אחרי קצת שוטטות בקהל ראיתי אותה עומדת בקצה השני של בית
הקברות, עומדת ליד עץ בנפרד  מכולם. זיהיתי אותה מרחוק לפי
התלתלים שלה. פעם היא שאלה אותי אם אני מעדיף תלתלים או חלק,
אז אמרתי לה שתלתלים כי זה מה שלה יש. היא צחקה עלי ואמרה שאני
קשקשן. אני חושב שהיא אף פעם לא באמת הבינה עד כמה אהבתי
אותה.
הכרתי אותה לפני כמה חודשים. לא סיפור מיוחד. לא ניצוצות, לא
זיקוקין, הייתי אומר יותר דווקא בקטע של זרימה תת-קרקעית, אבל
אחת חזקה, כזאת מהסוג שיוצרת בולענים והופכת את האדמה על פיה.
המשכתי להסתכל עליה מעבירה משקל מרגל לרגל, מעכלת את זה שאני
מת.
היא בטח ממש עצובה, חשבתי לעצמי, בכל זאת, הרי היא לא תראה
אותי יותר.
ואז קרה משהו קצת מוזר, מישהו בא ושם עליה את היד, ככה סביב
המותניים. ברגע הראשון חשבתי שהוא פשוט בא לנחם אותה על זה
שאני מת והכל, אבל אני לא חשוב שזה היה העניין.
התקדמתי בין האנשים לכיוון שלהם כדי להצליח לראות יותר טוב מי
זה בדיוק ה"מנחם" הזה.
הגעתי ממש עד אליהם לפני שהצלחתי לראות אותו. הסתכלתי על שניהם
עומדים ככה מחובקים, לא באמת מוטרדים מההלוויה שלי, שכבר כמעט
נסתיימה.
אבא שלי עמד מול הקבר ואמר עוד כמה דברים אחרונים, הודה לכל מי
שהגיע והסביר למי שרוצה איך מגיעים לבית, שבו יש קצת כיבוד
ושתייה לכולם.
האנשים התחילו לצאת בשקט מבית הקברות, מתכננים לעצמם את המשך
היום, מתנצלים שהם לא יכולים להישאר עוד זמן בגלל התחייבויות
קודמות ושאר תירוצים.
נשארתי לעמוד מול הקבר הטרי וראיתי אותה מדשדשת לכיוון היציאה
כשהיא מחובקת עם החבר החדש שלה, וחשבתי לעצמי דבר עצוב.
זה לא שאני יודע משהו על אהבה, או על החיים, או על העתיד. אבל
כנראה שכשאתה מת אתה מתחיל להבין את הדברים אחרת.