שלשום כתבתי במחברת 18 סיבות למה כדאי לי למות.
וזה עבר.

והיומ כתבתי 10 סיבות למה כדאי לי למות. עכשיו. ספציפית.

כתבתי על ציונים, כתבתי על בנים, כתבתי על מלא שטויות של
טינאייג'ריות.

אחרי זה ניסיתי לנקות את הראש ולראות מעבר לדמעות.
הכנתי רשימה:
1. אני בריאה
2. יש לי איפה לגור
3. יש לי משפחה טובה
4. אני חמודה
5. אנ'לא כמו כולם...

ואפילו עוד כמה. ובאמת שניסיתי לחייך. ובאמת שרציתי להגיד
שהטוב ניצח את הרע, אבל משום מה... רק רציתי לבכות יותר.
ולמרות שיצא, שהטוב כן העפיל על הרע... ההרגשה לא השתפרה.

אני אוהבת, אבל קשה לי להמשיך.

האם זאת הנרקיסיסטיות שתחזיק אותי בחיים? הציניות? אולי
הפלצנות.
חיוך נפרש בקושי על פני הט"ו באב שלי.

רגע, זה לא יום האהבה?

הירהורים.


וכשאין ברירה
הטוב ניצח את הרע?