אני רואה אותה, מסתכלת עליה מהצד.
אני רואה אותה בבית ספר, עם החברות, מתנהגת כרגיל... צוחקת,
מחייכת, עוזרת. אני רואה את המבט שלה, שמח בהתחלה, אבל אחר כך
נהיה עצוב ושברירי.
אני רואה את העדינות שלה, כרגיל, נותנת לכולם לרמוס אותה. אף
פעם לא היו לה מרפקים.

אני רואה אותה, ואומרת לעצמי שאסור לי לתת לה ליפול. אני מכירה
אותה, אני מכירה את זה. אני הייתי שם פעם, אני לא יכולה לתת לה
לסבול שוב.
אני מכירה את זה, את ההרגשה שהכל מתפרק מבפנים. שלאף אחד כבר
לא אכפת. שלה לא אכפת. זה הכי נורא שלה לא אכפת.
אני יודעת איך זה לחפש תשומת לב ואהבה, שאף אחד לא יכול לתת.
אני רואה אותה מהצד, מעמידה פנים, מחזיקה את עצמה בשביל לא
ליפול.

אני רואה אותה רבה עם ההורים, עם האחים. מנסה להסתתר, להתחמק
מכולם. שוב מתחילה לשקר, שוב מתחילה לפגוע באנשים. אני רואה
אותה פוגעת בעצמה. אני רואה אותה מתאהבת, ומשקרת גם לו. מסתירה
את הזהות שלה מכולם. אולי ככה היא לא תיפגע. אולי ככה היא
תשרוד. זה כבר הפך להיות חלק מהשגרה. לשקר.

אני רואה אותה נעלמת. אני רואה אותה כואבת, בוכה, מנסה לבקש
עזרה. אבל אף אחד לא יכול לקרוא אותה. רק אני שם, מבטיחה לעצמי
שהפעם אני לא נותנת לה ליפול. היא תחזיק מעמד, היא חייבת. אני
אגרום לה להחזיק מעמד.

אני רואה אותה מהצד, ושואלת, אולי זאת בעצם אני?