לשבת בחדר, לקרוא, לשתות קפה, לשמוע את מאיר אריאל שר שיר על
הקיץ. שיבוא כבר הקיץ הזה. לחלום בהקיץ, לחשוב מה יהיה בעוד
שבוע כשאני אלך לצבא ואעזוב כאן את הכל, אעזוב אותך. להתגעגע
לרגעים ישנים, להתגעגע לבית ספר, להתגעגע לזמנים שהיו לפני
שבאת אלי לחיים וגרמת לי לאהוב אותם כל כך. לקוות שאולי גם אם
הכל ישתנה אתה עדיין תשאר שם, תחכה לשובי, תפנה לי זמן, תנשק
אותי, תעשה איתי אהבה של געגועים.

ללכת לרופא, לחזור הביתה, לשבת סתם ככה, לא לעשות כלום ולא
להרגיש רע לגבי זה כי עוד מעט אי אפשר יהיה לעשות פשוט שום
דבר. להעריך כל רגע, כל מקלחת, כל דקת שינה פנויה שנשארה.
עכשיו שנתיים ככה וכל הזמן לדעת שאפשר היה אחרת, שלא חייבים
להתגייס, בנות לא חייבות לעשות צבא נקודה. יש לי המון חברות
כאלו. הן חיות את החיים שלהן, עושות פסיכומטרי, טסות לחול,
מעשנות. כשאני אשתחרר גם אני אעשן, אני אטוס למזרח לאיזה חור,
אתמסטל עד שיתוק, אקרא מליון ספרים, אכתוב מיליארד סיפורים על
כל מה שעבר עלי, על כל מה שקרה לי, על כל מה שעשיתי. לא כמו
עכשיו שאין לי על מה לכתוב כי עוד לא התרחש אצלי שום דבר
משמעותי בחיים חוץ מזה שפגשתי אותך, ואולי גם זה לא כזה
משמעותי ואני סתם משלה את עצמי.
אולי אתה סתם אהבה ראשונה שגורמת לי לעשות ממנה הרבה יותר ממה
שהיא באמת. אולי הכל ככה אצלנו בראש תמיד מרגיש הרבה יותר ממה
שהוא באמת.

להירגע, לראות סרט, לנסוע לטיול רק אתה ואני. להיזרק בשום
מקום, לעשות מדורה, לאכול מרשמלו שרוף ישר מהשיפוד אפילו שאתה
שונא מתוקים.

הצבא הזה, הוא יעבור. עוד שנתיים הכל ייגמר ואז אולי אני אכתוב
על סיומה של תקופה מדהימה שפתאום בעצם אני בכלל לא רוצה
שתסתיים.

לפגוש אותך באמצע רחוב מלא אנשים אחרי מלא זמן שלא התראינו,
לשבת איתך בבית קפה, לדבר על מה שהיה ועבר, על כמה תמימים
היינו, הייתי. לעלות אלייך לדירה, להרגיש צביטה של געגוע,
להכיר את החברה שלך, לשמוח שאני לא במקומה, שכבר עברתי את זה.
לי גם יש בבית חבר משלי, אולי הוא קצין אולי גם חתיך.

"מחר אני נוסעת". אני מספרת לך. "באמת לאן?" אתה שואל. "אה
דרום אמריקה. תמיד חלמתי לבקר שם..." גם אני תמיד חלמתי. על
הרבה דברים חלמתי. אני עדיין חולמת.