"למה תמיד מישהו מת בסיפורים שלך? ולמה תמיד זה מתחיל
בדיאלוג?" יבגני שאל, ידיו הקטנות להחריד מחבקות בקבוק וודקה
תוצרת הארץ. ליטפתי אותו ושתקתי. הוא תמיד היה ביקורתי בנוגע
לכתיבה שלי, ביחוד בהשפעת אלכוהול זול.
"ואתה גם מדבר יותר מדי על עצמך בסיפורים..." הוא התמתח, קצה
הבקבוק נעלם בין שפתיו הסגלגלות. משכתי בדש חולצתי בעצבנות.
הייתי מתוח לקראת הדייט באותו ערב. אפי, ככה קראו לו. חיזרתי
אחריו במשך שנה וסוף סוף הוא הסכים להרחיב אופקים.
סיכמנו על ארוחת ערב אצלי, בשעה שמונה. הכול היה מוכן בשש,
והודיתי לתמר, האקסית שלי, שגררה אותי איתה לסדנאות הבישול
שבעלה הנוכחי העביר.
שמונה וחמישה. הוא מאחר.
כפות ידיי מתחילות להזיע מהלחץ.
שמונה ועשרה.

צלצול בדלת.

קמתי לפתוח, ובדרך העפתי מבט במראה. מושלם. פתחתי את הדלת
והזמנתי אותו להיכנס פנימה.
"שלום לך אפי, אתה נראה יפה," לקחתי את ידו בידי ונשקתי לה.
"שלום גם לך," הוא צחקק בנימוס.
הובלתי אותו אל הספה, והתישבנו. התחלתי ללטף את פלג גופו
העליון והוא לא התנגד. קירבתי את אפי אל שערו
הארוך-אך-לא-ארוך-מדי ונשמתי עמוקות, ריחו משכר אותי. הוא
הסמיק וצחקק שוב, יפה מתמיד.
אני חושב שהדבר שגרם לי להתאהב בו היתה הדרך שבו הסמיק. והחיוך
שלו, בהחלט החיוך שלו. והעיניים שלו... כל דבר בו. הייתי מכור
אליו.

יבגני הופיע מתוך המטבח, רגליו הקטנות נושאות אותו במהירות
לכיווננו.
"תכיר, זה יבגני. יבגני, תכיר, זו, סליחה זה אפי."
יבגני זינק על ברכיו של אפי והתכרבל. הוא הסמיק, עיניו ננעצות
בי, כתרות אחר הסבר."הכרתי אותו שנה שעברה, בתקופה שמייקל
ג'קסון התאבד, זוכר?"
"נדמה לי שסיפרת לי עליו."
"תלטף אותו, הוא אוהב את זה."
"אני לא מרגיש כל כך נוח..."
"תלטף... זה כיף,מוי כיף..." מלמל יבגני. הוא אהב למלמל.
הוא ליטף אותו, בהתחלה בחשש, ואחר ליטופים ספורים הבחנתי בהנאה
במבטו הרך. שאלתי אותו אם הוא רעב. הוא לא ענה. רק המשיך ללטף
אותו בתנועות איטיות ומגרות.
קמתי, מרגיש דחוי, והלכתי לקיוסק למטה בשביל לקנות עיתון.
הם לא שמו לב.

כשחזרתי לאחר חצי שעה, הם נעלמו מהסלון.

אז השתלשלות האירועים הבאים לא קרתה בדיוק כפי שצפיתי, אך
לפחות הייתי שושבין בחתונה שלהם.
אני עדיין מאוהב בו.
יבגני עדיין ממלמל.
אפי עדיין מסמיקה.