זה היה עוד יום קיצי מהביל, החום הכה בעיר ניו-יורק כגלי ענק
המאיימים להציף את מפלצת הבטון.
אני ישבתי במשרדי, הרדיו ניגן עוד שיר של בילי הולידיי
והתמונות שעל הקיר החלו להעלות אבק.
לפתע נפתחה הדלת ומולי עמדה אישה יפיפיה, שועלה אמיתית, שערה
האדמוני להט מתשוקה ושפתיה המלאות מילאו את החדר במיניות
חייתית.
היא צעדה לעברי, כל צעד שעשתה היה כמו תוף שמכה בלבי.
היא עצרה, היא התיישבה בכיסא שהיה מול שולחני ורכנה לכיווני:
"אתה מר ג'ונס? בלש פרטי?" היא שאלה.
"תלוי, מי מתעניינת לדעת?"
אני סאלי, סאלי מונרו."
"אם כך סאלי מונרו, מה מביא אותך לחלק המפוקפק בעיר?"
"בעלי בוגד בי, אני צריכה הוכחות על מנת לקבל גט."
"איך אדם שפוי יבגוד בציפור שיר כמוך?"
לרגע זה נראה כאילו מיתרי לבה ניגנו מנגינה עצובה ומוכרת, אך
היא מיד התאוששה והוסיפה:
"רק תביא לי הוכחות, אני אשלם לך ביד נדיבה".
היא השאירה לי פרטים ונעלמה בדיוק כפי שהיא הופיעה, היא הותירה
אחריה שובל של אהבה בלבי ורטיבות במכנסיי.

שמו היה ג'יימס מונרו, הוא בן 30, עובד בחברת פרסום, משרה
ניהולית, הרבה כסף.
הוא היה גבוה, עיניים חומות ובלורית בלונדינית משוכה לאחור
שהתאימה לפרופיל הדון ז'ואן הממוצע.
התקשרתי למקום עבודתו, המזכירה ענתה לי -
"שלום, מדבר פרדי סבסטיאן", עניתי, "מנהל מחלקת כוח אדם, אנחנו
צריכים לדבר בדחיפות עם מר מונרו."
"מצטערת, אני לא רשאית להעביר למר מונרו שיחות בשעה זאת."
"תשמעי מותק", אמרתי בטון תקיף, "תגידי למר מונרו שאנחנו
שקועים בצואה שהוא עשה בזמן שהוא הולך ורוקד סווינג, אז כדאי
שתתני לנו לדבר איתו, בובה, אחרת הוא הולך הביתה, אז כבר לא
יהיה לנו צורך במזכירה שלו".
הוא שתקה, לאחר מספר שניות היא אמרה בקול מעט מפוחד ומעט
תוקפני:
"בכל אופן הוא לא נמצא פה כרגע, הוא נמצא ב'פאב של ג'ו', זה
בעיר התחתית, מעבר לזה אני לא מוסרת כלום".
ניתקתי את הטלפון, פאב באמצע היום?
בטח הוא הלך לחפש לו פרגית צעירה לצלות בתנור שלו.

נכנסתי לפאב, המקום היה אפוף בעשן סיגריות, גברים בכל הפאב צפו
במשחק אגרוף שהיה משודר, פרנק סינטרה הנעים את המקום עם צלילי
הג'אז שלו אשר בקעו ממכשיר המוזיקה הגדול.
ניגשתי לברמן,
"כן?" הוא שאל, "מה אפשר להגיש לך?"
"וויסקי, נקי", הוא הגיש לי את הוויסקי עם חיוך מוזר, כאילו
הוא רומז לי משהו.
"אתה מכיר את האדם הזה?" שאלתי בעודי מראה לו תמונה של מר
מונרו, "הוא קבוע כאן", הוספתי.
"ברור, ידעתי שאתה חלק מהם, הוא מאחורה", אמר הברמן והצביע אל
עבר המדרגות.
בעודי עולה במדרגות חשבתי לתומי מי אלה "חלק מהם"? אולי ג'יימס
מעורב באיזו כת? או יותר גרוע, אולי הוא קומוניסט?
עליתי במדרגות, מולי הייתה דלת יחידה, התקרבתי אל הדלת מצויד
במצלמה שלי, אקדחי מוכן לכל מקרה, שמעתי גניחות יוצאות מעבר
הדלת, הם התחזקו ככל שהתקרבתי.
עמדתי מול הדלת, לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת.
מולי עמד המחזה הכי מוזר שראיתי מעודי.
ג'יימס היה שם ערום כביום היוולדו יחד עם עוד שלושה גברים
ערומים גם הם, זה נראה כאילו הם נהנו אחד מן השני, בצורה
מינית.
המצלמה נשמטה לי מהיד, הרגשתי מוזר, שמעתי על כאלה אנשים אבל
חשבתי שזאת סתם בדיחה.
לפתע ג'יימס התבונן בי, הוא ניגש לעברי, מחייך, ערום.

עוד יום קיצי חמים, שתיתי כוס מים צוננים בזמן שאלביס הרטיט את
חדר משרדי עם שירי בלוז.
הדלת נפתחה ומולי עמדה אותה אשה מהממת שהייתה פה לפני שבוע.
היא צעדה לעברי, נעלי העקב שלה רקעו על רצפת הפרקט בקצב לבי.
היא קרבה לשולחני ולחשה בשפתיה:
"נו אבא דוב, הוא נפל למלכודת? יש לי את הכסף שימתיק לך את
הדבש."
"מצטער לאכזב אותך", אמרתי לה בקרירות, "אבל בעלך יותר קדוש
מנזירה בלונה פארק".
היא נראה מאוכזבת.
"לא יכול להיות", היא כעסה, "יש לי פה כסף, הרבה כסף, תזייף
איזו תמונה, תביא לי עדת שקר, העיקר שתוכיח שהוא בוגד בי, ואני
בתמורה אתן לך "שיעורי ריקוד" בנוסף לשכר הרגיל", היא החלה
לנענע את ירכיה לקצב צלילי אלביס.
"מצטער מותק, התיק נסגר."
היא הזעיפה את פניה ויצאה מן המשרד בסערה.
"אתה יכול לצאת", אמרתי לג'יימס שהתחבא מתחת לשולחני.
"לא תודה", הוא אמר עם חיוך ממזרי, "נוח לי פה מאוד".