אני מציירת לי קווים של רטיבות על הקיר, המים מחלחלים בצבעים
דרך הסדקים. כל כך עסוקה בבניית הנוף של עצמי, ואני כבר שוכחת
איך רציתי שהוא ייראה מלכתחילה.
אז כל מה שחסר לי עכשיו זה כובע קסקט ופלטת צביעה, ואולי אוכל
לצאת ולנסות להיות אומנית-רחוב בצרפת, בסתיו. יש לי אומץ, כי
אחר כך, כשאני אשבר, אני שוב אוכל להניח ראש על הכתף שלך
ולדמיין שאני בוכה. וגם קצת בגלל שאני רוצה להוכיח שאני
מסוגלת.

פעם גם רציתי להוכיח שאני יודעת לעוף.

עליתי איתך לגג של בית הספר, והסתובבתי סביב עצמי כל כך הרבה
עד שכבר לא יכולתי ללכת ישר. לרגע אחד הדרך למטה נראתה כמו עוד
צעד קטן קדימה, ומה זה כבר עוד נפילה אחת?
תודה שלא נתת לי ליפול, עכשיו אני קצת מצטערת על זה.

כשאני הולכת ברחוב, והבניינים מסתירים לי את השקיעה, אני מחפשת
אותך בפינות שבין קיר לגדר. אבל חוץ מחתול ושקית ניילון ריקה
וקצת חושך שמצא שם מפלט אין כלום. לפעמים אני חושבת שחתול
ושקית ניילון ריקה וקצת חושך שרק רוצה למצוא מפלט יכולים להיות
מהות החיים.

אז עכשיו אני מנסה לכתוב את עצמי בצורה קצת שונה, ויוצאת למכור
את הסיפורים שלי לאנשים שבמילא מסרבים להאמין, ומתפרנסת מרחמים
של אחרים. העסקים מעולם לא נראו טוב יותר.

כששאלתי מתי אני אוכל לראות אותך שוב, את החזקת לי את היד דרך
המעיל ואמרת שב-30 בינואר, וקצת שכחת להסתכל לי בעיניים.
וגם שכחת שאין בכלל תאריך כזה, אבל זה בסדר כי בלוח השנה שלי
כתוב המספר 30 בכתב קטן באחת המשבצות הריקות, שיהיה לכל מקרה.
לאלה שאומרים לי שאני תמימה ומטומטמת כבר מזמן הפסקתי להקשיב,
קצת בזכותך וקצת בגללך, כי הם לא יודעים שאין כזה דבר בכלל
הגיון.

העיניים שלי מפלסטיק, והן בכל זאת שבירות.