אני רוצה מישהי שאוכל להתקשר אליה ב-3 בלילה. שתצא אל החלון
ותראה כמו שאני רואה עכשיו מהמרפסת, את הירח- גדול וצהוב ומלא
מציץ בין העננים, מזכיר לי תקופות נשכחות ודומות שראיתי בדיוק
כמו עכשיו את אותו דבר. ראיתי זאת לא מילה טובה, הרגשתי קצת
יותר מתאימה, ההרגשה הזאת, ההבטחה של החיים שאומרת: העולם הזה
יפה כאן ועכשיו, שאומרת: מי אמר שצריך לישון ב-3 בלילה, או
להיות בפאב, מה זה משנה בכלל לישון, לקום מוקדם, להתכונן למבחן
במתמטיקה, לעבוד, לסיים את התואר. הכל שולי, אני בכלל בא לי
עכשיו על מדורות וגיטרה.
נזכר בנשיקות הראשונות (לא רק בחיים, אלא עם מישהי חדשה),
אפילו לא נשיקות- סתם מתח מתוק ועדין כזה, לפני שהכל מתחרבן.
אני נזכר בתיכון, בצחוקים הכל-כך מטומטמים שנראים פתאום כל-כל
משמועתיים. אני חושב שגיל 16 זה גיל הרבה יותר תמים מ-4, למרות
שהראש שלך מלא בסרטים כחולים.
הזאב הבודד רוצה פתאום עדר להשתייך אליו, או סתם לחלוק איתו
שמחה אמיתית. במקום זה אני יושב, שם איזה אבא רוחני במערכת
(והוא לא כל-כך זקן), מדליק סיגריה וחושב: אני רוצה מישהי
שאוכל להתקשר אליה ב-3 בלילה, או יותר טוב מזה: להעיר אותה ב-3
בלילה, ולא בשביל זיון לעזאזל. טוב, גם בשביל זה.