לפני שיצאתי, הבטתי החוצה מן החלון הרחב, אולם כלל לא הבנתי אל
תוך מה אני מסתכל - מסך של קורים אפורים עד למרחקים, מקישים
בהלמות רעש נוראות, מצטברות לקול מונוטוני מחריש אוזניים. מבול
שכזה לא ראיתי מזה שנים רבות, מטח חסר סוף מתוך רקיע
שחור-אפור.
ניסיתי לחצות את הכביש בדרכי אל תחנת האוטובוס, אולם מצאתי את
עצמי עם חצי רגל עמוק בתוך נהר קר של מי גשמים ושמן שנשטף מן
הכביש. כמעט וקיללתי את אמא טבע.
ויתרתי על הניסיון להגיע אל הצד השני ונפניתי לעמוד תחת גגון
זעיר של חנות מכולת קטנה.
בפנים, החנווני לבש מבט מבועת, מלמל והצטלב ללא הפסקה, שולח
מדי פעם מבטים מבועתים לעברי. נראה כמו יראת שמיים, משהו מסוג
הדברים שמעולם לא הצלחתי לתפוס ולרדת לעומקם. אני אישית מזמן
ויתרתי על האמונה, גם על התקווה. משום מה, תמיד הם נתפסו בעיני
כדברים מגבילים וחונקים, מעוותים את תפיסת המציאות ושולחים
אותך בעיוורונך אל הכיוון הלא נכון ומכריחים אותך להסתמך על
דברים שאינך יכול למדוד ולשפוט בעצמך. התנהגות, שכאשר נקרתה
בדרכי, הביאה אותי לידי מבוכה בלבד.
אני משער שהייתי יכול להימנע מכל המצב. אילו רק הייתי צופה לשם
שינוי בחדשות כמו כולם לא הייתי הופך לשותף פאסיבי להתנהגותו
חסרת הרציונאל.
אולם אני הבנתי שלא אמצא שום דבר עבור עצמי בדבר המרובע הזה
שהשתכן אצלי בסלון. משום מה, מתעסקים רק בשביתה בחברות הספנות
כנגד האוטומיזציה המלאה של הספינות כולן, פריט מידע מינורי כל
כך בחיי. פריט שרק צורך חשמל, הטלוויזיה, ואינו מספק שום דבר
בתמורה, חוץ מחשבונות כמובן.
וחשבונות יש לי מפסיק.
אני רואה עוד חשבון אחד בדרך עבור הניקוי היבש.
החצי ממכנסיי שעבר את הטבילה נראה כאילו עשיתי איתו בדיקת שמן
- נוטף נוזל שמנוני, שחור ועכור. נדמה כאילו המים עצמם מבעבעים
גם מלמטה, מוצאים נתיב דרך הסדקים ודוחפים איתם את כל הרעל אל
פני השטח, פסולת שעכשיו ספוגה היטב במכנסיי. אני בטוח שזה יעלה
יותר מהניקוי הרגיל עם לכלוך בראשיתי שכזה.
מולי זרם חזק ויציב של מים דוהר בכביש, כמעט נהר קטן, מתחיל
לטפס לאט אל גובה פני המדרכה, מעורר בי מעט אי נוחות.
הזרם געש והקרין מראה קור עז, מראה שמצא תמיכה מרובה וביסוס
מעדותה של רגלי הימנית שזכתה לטבילה מרובת יגון. הזיכרון
המקפיא דחף אותי להיכנס אל חנותו של הברנש המבוהל, שהפסיק
בינתיים ללטוש בי עיניים ובהה החוצה בהבעה קפואה על פניו.
ניסיתי להסביר לו עם הידיים שאני מעוניין לשלם על חפיסת
סיגריות שלקחתי מן הקרטון הפתוח שעל הדלפק, אולם הוא התעלם
ממני לחלוטין.
חיפשתי דבר מה מחוץ לחנות שבו הוא מתבונן. אולי אדם אחר, חסר
דעת ובינה, שכמותי יצא אל הרחוב. אך לא מצאתי אישוש ברחוב
לכזאת מחשבה, שום ראיה לבדל מציאות שהיה יכול לעורר כזה עניין.
לפחות לא לדעתי. רק גשם ומים שוצפים מכל עבר.
לבסוף החלטתי להשאיר לו את הסכום המדויק על הדלפק ולהסתלק.
הוצאתי את הארנק וגיליתי שאזלו לי השטרות, התחלתי לאסוף מטבע
אחר מטבע עד שמצאתי שיש בידי את הסכום המספיק ומטבע ישן אחד.
את הסכום הנחתי מולו, את המטבע חסר הערך הטלתי החוצה אל המים,
עם חיוך על פני, כמחווה לאמונותיו הטפלות.
צליל פגיעת המטבע אפילו לא נשמע. הוא שקע במרחק של מספר מטרים
מאיתנו ללא שום סימן ונעלם. המעשה גרם לאותו חנווני לפרוץ
בצחוק עמוק ורועם ולפניו להתרכך לידי הבעה של רוך ושלמות.
הוא לפת את כתפי בכוח חלש לשניה, כאילו ניסה להעביר לי משהו,
עבר לצדו השני של הדלפק, הוציא שלט של 'מיד אשוב' אותו הניח
בעדינות ליד הקופה ויצא ללא שום הגנה החוצה מן החנות היישר אל
הכפור והמטר.
משום מה, הייתה לי תחושה עמוקה שהוא לקח את המחמם בצאתו. אולם
הוא היה במקומו ולא ראיתי שום דבר שנפקד ממקומו, חככתי בדעתי
מדוע אם כך פתאום צינה עברה בגופי לרגע קל.
תהיתי אם כדאי לי לקחת עמי פריט מהחנות אך לא הצלחתי לחשוב על
משהו שחסר לי נכון לעכשיו.  סיגריות רכשתי כבר במלוא המחיר,
מצית זיפו כסופה נמצאת עמוק בכיסי, כך שאיני יודע מה עוד נותר
לי לבקש ועזבתי את החנות לא נגועה ונבוך קצת יותר.
עמדתי בסופה שבחוץ, נצמד אל הקיר כנגד הרוח השורקנית, מנסה לא
להיתפס בפרצי הרוח החזקים. ביד אחת אני מהדק את צווארון הז'קט
שלי ועם היד השניה אני מחלץ סיגריה מן הקופסא החדשה, מצית אותה
ושוקל את צעדי תוך כדי בחינת הרקיע.
העננים כולם נראו כמו ספינות מלחמה כהות ועצומות, אלפי עננים
כנגד כל בניין ובניין בעיר עד קצה האופק הרחוק ובניצוץ של
נוסטלגיה נזכרתי בשיעורי דת בילדותי, זיכרון חסר טעם שדחפתי
הצידה במוחי כדי לפנות את כל ריכוזי למציאת פתרון.
לבסוף התחלתי לפסוע לכיוון הרכבת התחתית, שלאחר חישוב קל נראתה
כמקור לישועה, שהרי התחנה בצד הזה של הכביש. מכיוון שאם אני
מוותר על הנסיעה באוטובוס אינני מחויב לנסות לחצות את
המיסיסיפי השוצף באמצע הרחוב. אפילו איני זקוק לגשר שהיה לא
רחוק ממני בשדרת בוטיקי האופנה.
אני עובר מריצה להליכה בקצב מהיר בהתאם לגגונים ולמקומות המחסה
שעוברים בדרכי, נעצר מדי פעם על ידי רוחות עזות הכובלות אותי
אל מקומי, מסדיר ברגעים אלו של הפוגה את נשימתי לעוד ריצה.
למרות ניסיונותיי הכושלים להימנע מהטיפות אני מוצא את עצמי
נרטב יותר ויותר, הז'קט סופג לאט את כל המים שניטחים עלי ללא
הפסקה. הטיפות זוחלות על הגב שלי, מצמידות את החולצות אל עורי
בלחות קרה ומטרידה, מנסות להסיר כל הפרדה בין גופי לבין העולם
הנוזלי.
העשן שיוצא מפי כבר אינו שונה מהבל פי, אני לא בטוח האם
הסיגריה עוד דולקת בכלל והאם אני עוד מעשן ממנה, אולם רק
להחזיק אותה בין האצבעות הקפואות משום מה נותן לי נחמה קלה
בהיותי כאן לבד ללא נפש חיה ברחוב. משהו להיאחז בו בהיעדר כל
דבר אחר חוץ מהרי בטון ומים זורמים בכל מקום.
הייתכן שמתרחשת איזושהי תחרות עולמית מעולם הספורט או הבידור?
שכן אחרת היכן הם כל שאר האנשים שקיימים בעולם? לפחות כך אני
זוכר שהיו הם פני הדברים - שהיו עוד בני אדם על פני האדמה.
אולי אני הטיפש היחיד שלא מגלה עניין במה שקורה סביבו.
מעט האור שיש עוד בעולם הולך ומתנדף כליל, כאילו הוא נספג
בשחור-אפור האין סופי שנמתח מעלי, אולם למרות החשכה המתגברת אף
מנורה לא נדלקת ברחוב ואני מרגיש את החושך נמתח ומתרווח בכל
פינת רחוב, מדמיין לשניה שהחושך מגחך ועולץ. המסעדות והחנויות
כולן נותרו בעלטה, כל דלת פתוחה שאני מאתר מגלה לי שבפנים אין
שום אדם או יצור, רק מים זורמים מכל מקום.
אולי זהו יום חג לאומי היום? באמת אין לי שמץ של ידיעה בנושא,
שכן, אחרי הכל, אני בקושי עוקב אחרי הזמן שעובר. אפילו גילי
המדויק נהיה מטושטש עבורי עם הזמן.
בביטחון גמור אני מבין לפי חושיי שכל הצנרת הגדולה של העיר
הוצפה כליל, שכן זהו ההסבר ההגיוני היחיד. הביוב החל לפעפע אל
העולם העליון. לקחתי את מטפחת הבד שלי וחסמתי קלות את אפי
בניסיון למנוע מן הריח הארסי להגיע אל ריאותיי. אבל לא זה מה
שהפריע לי עמוק בתוכי. האמת, אני  בכלל בספק אם מישהו יטרח
ויצלצל אל מחלקת התברואה.
'בוודאי שלא אני'... החזקתי את הרעיון במוחי תוך כדי ריצה,
תוהה מדוע זה באמת אף פעם לא אני.
מחשבה זאת במהירות נקטעה לה עקב המראה המשונה שנתקלתי בו
בכניסה לרכבת התחתית -
מים כהים חסרי עומק עמדו תחתי, היכן שהיו אמורות להיות מדרגות
רחבות המוליכות אל מתחת לקרקע ואל התחבורה התחתית. בועות קטנות
עלו בזרם קבוע אל פני שטח המים, מערבלות את המים, מרתקות אותי
אליהן, כך שקשה לי לתת למחשבות לקבל קצת צלילות, לנסות לקבל
אחיזה על המשמעויות שנובעות מכל הסיטואציה הזאת.
אני נושם עמוק על מנת להירגע ולנסות להבין, אולם האויר היה
כקרח ולא שחרר את אותה הרגשה כבדה שהחלה להצטבר בגרוני.
הזרם עולה וגואה, גורם לי לסגת עמוק יותר ויותר אל עומק
המדרכה. כמעט נראה כאילו הוא רודף רק אחרי, אבל אני מסיט מחשבה
זאת בראשי, מדוע אני נלחץ ללא סיבה כמו ילד קטן.
בחרתי לעלות אל הגשר שהיה במרחק דקה צעידה.
ניסיתי לחייך תוך כדי צעידה רדופה, פעולה שבדרך כלל גורמת לכל
דאגה בלבי לקטון במידה קלה, אולם שרירי הפנים שלי היו כמעט
קפואים וסירבו לשתף פעולה.
הדלקתי עוד סיגריה אחת ועליתי על גשר הולכי הרגל, נצמד אל
הביתן הקטן שמשמש בדרך כלל כדוכן מידע לתיירים וכעת היה סגור.
שברתי את החלון בעוצמה על ידי מרפקי ונכנסתי פנימה, נזהר שלא
להיחתך מזכוכית עוינת.
התיישבתי על ערמת חוברות מידע ישנות על העיר הגבוהה בעולם,
מאוירת בדמויות ססגוניות וצבעוניות. תליתי מבטי בשמיים, כל כך
חשוכים וכהים, כאילו התבקשו לגלם את תפקיד האפלה הדוהרת בעולם
בצורה המשכנעת ביותר.
בערך בסיגריה השישית הבנתי שמשהו עדיין מפריע לי, לא נותן לי
מנוחה בצורה צורמת, ואותו דבר אינו שאני תקוע ברחוב ורחוק
מביתי. לא זהו הדבר.
כעבור עוד שלוש סיגריות הפנמתי שמה שמעיק עלי ללא מזור זוהי
העובדה שאלמלא הבניינים שסביבי לא הייתי יכול להבדיל בין שמיים
וארץ. והפעם לא יכולתי להחניק את הזיכרונות.