ישנם בניינים שאם תפסע בהם תמיד תשמע את קול פסיעותייך,
מהדהדות ללא סוף, מקפצות וחוזרות מכל קיר וחלל, כאילו לעולם לא
עוצרות במשחק לא ברור ונטול היגיון.
אילו היית מנסה להניח ברכות כל רגל בתורה, כאילו נעלת גרבי
קטיפה ואפילו חתול ערני לא היה שם לב למעשייך מאחורי גבו, גם
אז עדיין היית קולט הד חלש, כמעט מתחת לסף השמיעה, כזה שתמיד
יורגש גם אם לא תהיה בטוח שאכן שמעת.
אלו מביננו שהסקרנות לא תניח להם אולי ינסו להתחכם ולעמוד
במקום ללא תזוזה או רחש מסגיר יגלו להפתעתם שהם עדיין מאזינים
לקול עמום של תיפוף נעליים. קול צעדיהם של אנשים אחרים שנשאר
הרבה אחרי לכתם, ממלאים את הריק שנוצר.
כאלו הם פני הדברים בבניינים כאשר הם מאבדים את רוחם. שובקים
חיים והופכים לרוחות רפאים.
מפלצות מזדקנות של ברזל ובטון מזוין, נרקבות מבפנים עמוק בתוך
תוכן.
נזנחות ונשכחות כך שאם תחלוף מבחוץ לא תשים לב לקיומן, שום דבר
אינו מסגיר את מצבן העגום, מוות קליני שלא יבינו אותו בריות
האדם שעוברות מבחוץ.
שכבות על שכבות של אבק ולכלוך מתעדות ללא מילים את הזמן החולף,
צופות על האריחים המאיימים ליפול מן התקרה ועל החיווטים
הפורצים מן הקירות, מתרבות עם הזמן ומוסיפות עוד נדבך של זוהמה
חדשה על הקודמת, חלק מעדות דוממה המגלה כיצד בעת הנטישה נלקח
כל מה שרק היה אפשר-
צירים ריקים מדלתות, אהילים מרוטים מחוסרי נורות, צינורות אשר
נעקרו הישר מכותלי הבניין ומאפשרים לכל מי גשמים שנופלים
מהשמים לזרום היישר אל פרוזדורי המבנה, יוצרים כתמי מים כהים
שמתרחבים עם כל גשם נוסף.
שלוליות קטנות מרמזות על העונה אשר על כסא המלכות נכון לעכשיו,
קול רעם מרוחק עוקב אחרי מפל אור, מתגלגל ודוהר בינות לקירות
מתקלפים, משחקים בתופסת, מנרדף לרודף בין פתחי אוורור סתומי
קורים.
עכברים ועכבישים עוברים באין מפריע דרך רפאים נשכחים. מתרוצצים
דרך חורים וצינורות מטיילים הלוך ושוב בקרביי הבניין, בינות
לאזוב והפטריות שהשתכנו במקומות הטחובים, עושים דרכם כשליחים
זעירים מכאן ולשם, תמיד מוכיחים לבאים שלא באו אל תוך שממה.
מבינות לסדקים גדלו להם צמחים מטפסים, באיטיות ועקשנות עושים
דרכם למעלה, אל חדרים ומסדרונות מוארים יותר. נדבקים לטיח
ומתפזרים לכל הכיוונים בתקווה למצוא פיסת אור לעצמם, צבע עליהם
עמוק וכמו כן כך גם פרחיהם הלבנים הפורחים רק בשעות של ירח
מלא. לעולם לא נובלים, רק צומחים עוד ועוד לכל הכיוונים.
לפעמים אתה עלול לחשוב שכאשר משהו נשמט מידייך הוא נופל ונשכח,
נזנח ונקבר,
אולם טעות יהיה להניח שכך הם פני הדברים.
לפעמים כאשר דבר אחר נופל הוא פשוט נתפס על ידי כוח אחר. עובר
לעולם שונה במקצת שבו הדלתות לא תמיד עשויות מתכת ובהן ידית
ומנעול אינם כפי שחשבת שהם אמורים להיות, למעלה ולמטה יכולים
להיות נושא שלם להרהורים וגובה הינו מושג שאינו רלוונטי לחיים
שכאן.
זה רק עניין של לבחור בבניין הנכון. כמובן שאף אחד מהם לא
יסגיר את עצמו, צנועים הם ולא ממהרים לחלוק את סודותיהם עם
העולם. אתה עלול למצוא את עצמך עובר על פני בניין שכזה אלפי
פעמים ולעולם לא לשים לב אליו. מראהו רגיל, בלוי במקצת, לא
ימשוך את תשומת לבך אפילו במאום. רק פעם אחת ניתנת ההזדמנות
וגם היא לא בנדיבות. אתה תהיה בדרכך ממהר ממקום אחד אל מקום
אחר כדרך החיים הפשוטים ולא תשים לב ששמת פעמייך אל תוך מקום
זר עד מאוד.
רק כאשר תחצה את הלובי אולי תרים את ראשך לגלות שאינך במקום בו
רצית להיות, במהרה תרצה לצעוד החוצה אל המקום שבו באמת היית
אמור להיות.
אך אולי משהו יעצור מבעדך להזדרז בחזרה אל מהלך חייך הרגילים.
אולי תרגיש שדבר מה כלשהו שונה בבניין זה,  שרק בתוכו תוכל
לדעת להיכן הגעת. כל מה שצריך לעשות כדי לדעת זה להיכנס ולתת
לסקרנות להוליך אותך, לנסות את מזלך ולגלות מה הוא אותו דבר
שמונע ממך לסמן את המקרה כאירוע שולי ולשלוח אותו לאחסון
כזיכרון רחוק.
בפנים כדאי שתעצור על מקומך ותשמור על השקט לדקה או שתיים עד
אשר תשמע קולות הרחק ממך. תוכל לעקוב אחר צליל תיפוף הנעליים,
לחלוף בפרוזדורים הריקים מאדם ולגלות שמשהו אחר השתכן בהם.
משהו מעורפל שעומד בקצה הלשון, מעומעם מכדי שתוכל לתת לו צורה
במילות אנוש ולכן נותר רק בגדר מחשבה מופשטת.
שרכים יקבלו את פניך בכניסה וחושך מאיר פנים יחכה בהמשך לאנשים
הנכונים.
בפליאה תגלה שזהו אזוב בצבע ירוק-עמוק ודשא רך וצעיר שמתחת
לסוליות נעלייך וצליל טפטוף מים זכים יביא אותך אל מקום בו
נוצר מקווה צנוע ליד גרם המדרגות ובו סימני חיים בתחילת דרכם
בצורת פרפרים ודגיגים קטנים.
תוכל לשמוע קולות צחוק צעירים בוקעים אי שם מן המבוך, ניחוח
תפודים קלויים ובשר שניצלה היטב חעלו באפך ומנחים אותך אליהם.
אויר אביב זורם מבפנים החוצה, עליו דואים מספר עלים אדומים.
אולי ידמה לך שאלו הם עלים משונים ומשהו בהם מזמין אותך לפסוע
במשעול המוביל פנימה. עמוק אל אותו מקור של אויר מרענן נפש
ומעורר נשכחות. שם, בלב המבנה, יתחילו להתגלות בפנייך המראות
הראשונים-
שברים של לבנים וטיח פזורים על טחב רך כמשי, חדרים חפים מכל
רכוש מלאים ככל האפשר בחום וירוק מרענן של צמחים שפרצו מעומק
הרצפה הישר אל התקרה, או שמה זה בדיוק להפך? הרעיון יתיישב
בתוכך ויעמיק לתודעתך עם כל גרם מדרגות נוסף שאתה עובר, עליה
או ירידה?
והאפלה היא לא מלאה, כאילו נעצרה על גבול מסוים ואינה מוכנה
לשלוט בכל וגם היא כפופה לחוקים. רחשי תנועה יהיו בכל מקום,
מהירים מכדי שתוכל להיות איתן בדעתך שאכן חזית בתנועה כלשהי,
אך כך תרגיש- שמשהו אכן זז שם בעומק החשיכה הבהירה.
באחורי מוחך תתחיל להתגבש ההבנה שלא הסתכלת אפילו פעם אחת
אחורה. חשש יעלה בלבך שאם תסתובב הכל יעלם ותמחה ההזדמנות
האמיתית היחידה שקיבלת בחייך, שכן מעטות הן הפעמים שבאמת ניתן
לך לבחור בין צורת חיים אחת לשניה. אלוהים יודע עד כמה קשה
באמת לעצור ולבחור כאשר ניתנת ההזדמנות. וגם אתה לא בטוח שאתה
מעוניין שיפקידו בך את אפשרות הבחירה, לכן תמשיך ללכת בלי
לעצור שכן אמיתה סמויה תהיה ברורה לך והיא שהגורל מעדיף את אלו
שהם אמיצים דיים בכדי לנסות.