כן, כן, מקדמה, לא הקדמה; פשוט רוצה לקבל פידבק על סגנון
הכתיבה ולראות אם יש מעוניינים בעוד.


אין כמו להתעורר לצלילים ה"מרגיעים" של הגיטרה של מייק מקרידי
וקולו המדהים של אדי ודר הדגול. אני כמעט תמיד הולך לישון עם
מוזיקה באוזניים ומשאיר לידי את הדיסקמן כדי שאוכל לשמוע עוד
פעם כשאתעורר מתישהו לפנות בוקר. אני כבר לא זוכר מתי ישנתי
לילה שלם רצוף מבלי להתעורר לפחות פעם-פעמיים באמצע. אני לא
יודע למה זה קורה לי. אולי בגלל חלומות רעים שאני פשוט לא זוכר
או אולי בגלל כאבי הראש שלי שאיתם אני כל כך "מיודד". נו, בטח
שאני לא אזכור חלום רע, קצת קשה לי להתרכז. לפעמים אני שוכח
הכל בשנייה. הזיכרון שלי פשוט מתאפס. כמו טונה. אבל על מה אני
כבר יכול לחלום שיכול להעיר אותי ב-4 לפנות בוקר? מפלצות? לא.
גנבים ופשעים שמשוטטים בביתי הצנוע? לא בקומה חמישית עם הדלת
מלאת המנעולים שלנו. אז למה? נו, טוב, לא משנה. צריך לקום כבר.
עוד יום מרתק בבית הספר מחכה לי.
"בוקר טוב", אמרה לי אמא כשהיא פותחת את הדלת וכל האור מהחלון
בחדר שלה נכנס לי ישר לעין שכן הייתה פקוחה באותו רגע. "אההה",
מלמלתי כמו איזה זומבי שהרגע קם לחיים. "אתה מתכוון לקום היום
או שאתה מחכה להזמנה מיוחדת?" המשיכה בציניות. "טוב, טוב, אני
קם", אמרתי בעוד שאני משפשף את עיניי. אני שונא לקום לבית
הספר. לצחצח שיניים, להתלבש, לנסות להכניס את הרגל לנעלי
ה"אולסטאר" שלי, שאני חייב לציין שהן הנעליים הכי נוחות שיש!
וגם זולות באותה מידה. "איזה קור!" חשבתי לעצמי, "למה אני תמיד
הולך לישון רק במכנס טריינינג ישן בלי חולצה?" לא משנה שאני
ישן בשמיכת פוך מאז החורף הקודם. חבר שלי עושה ככה תמיד, ישן
בשמיכת פוך. חשבתי לנסות בעצמי. טוב, כבר חמישה לשמונה, אולי
כדאי שאתחיל ללכת.
"קר!!!" אמרתי לעצמי ברגע שיצאתי מהמעלית ללובי. אני צריך
להתחיל לשים עליי יותר מרק חולצה ארוכה דקה וז'קט של "מדי" בית
הספר. בכוונה אמרתי "מדי" ולא "תלבושת אחידה". אצלנו בתיכון יש
שלטון פאשיסטי ביד ברזל עלינו התלמידים הקטנים והמסכנים,
בייחוד המורה שלי. אישה מאוסה.