יצאתי לעולם קצת יותר מוקדם ממה שחשבו הרופאים
כנראה שהסתקרנתי ומאוד רציתי להתחיל לחיות את החיים
אז קיבלתי אמא, אבא, אח ושתי אחיות בהבדלי גיל די גדולים
ועברתי לגור בבניין של שבע קומות בתל אביב עם האחרים
חינוך קיבלתי בדרך המקובלת: גן, יסודי ותיכון, לא בדרך אחרת
כדורגל בשכונה או בבריכה עם חברים, ילדות די רגילה
לא שונה מאחרים.

אחרי הגוגואים ביסודי, עברתי לתיכון לנסות דברים חדשים
שיחקתי כדור-יד בקבוצה מקצוענית במחלקת הנערים
בשנה השנייה אנשים מהקבוצה התעללו ולא רצו אותי איתם
אז עזבתי וברחתי וחיפשתי את עצמי רחוק מכולם
כי גם בצופים לא נשארתי הרבה, הייתי שם חמש שנים
שלוש מהם בלהקה, שם הייתה לי הצלחה והרגשתי שאני בפנים.

הזיכרון הבא הוא נעלי צבא, שיער צבוע וחולצות של להקות רוק
תנועת "שלום עכשיו" הפגנות וצעדות, חברים והמון צחוק
אהבות ראשונות ואכזבות ראשונות - גם מחברים וגם מחברות
ורצון מאוד חזק לא להיות כמו כולם, רק להיות מיוחד ולעמוד
מולם
כי הם חושבים שהם יותר טובים ממך
והצרות שלהם גדולות מהצרות שלך
אבל ככה גם כולם מכירים אותך, לא משנה אם אוהבים או שונאים
אותך

בצבא הייתי ג'ובניק במשרד רס"ר, החוויה הפכה אותי לקצת יותר
מבוגר
דברים התחילו להראות לי קצת אחרת,
כבר לא נפגעתי בקלות, שברתי את השרשרת.
ובררתי מה אני רוצה לעשות עם החיים,
עם כל המוסיקה שיושבת לי עמוק בפנים
שצורבת את הנפש בניסיון לפרוץ לאור,
ולנסות בכל מחיר לגרש את השחור -
שיושב לו שם במוח - במקומות כה אפלים ומגיח לפעמים למספר
רגעים
אז היום אני עובד ומברמן מול אנשים, כותב, מלחין ויוצר שמתוסכל
מהחיים.