הוא הלך שם, בחשכת הלילה כמו מלאך דמוי אדם שנשלח להגן עליי.
זה רק היה חלום - פשוט לא נועדנו זה לזה - הוא בא ממציאות
אחרת. הוא בא מהחלום ואני מהסיוט, הוא מאגדה ואני מהמציאות. זה
לא יימשך עוד הרבה זמן. הם יקראו לי ובקריאה שלהם הוא ייעלם -
לנצח.
הלכתי משם, שטופת חלומות שנראו רחוקים מדי מהמציאות. היה זה
אחד מאותם הימים הנוראים בשבוע אבל חיכיתי לו. חשבתי על הרגע
הזה כל דקה ושנייה. הגענו. היה זה מקום חשוך וממוסגר. היינו
כעשרה אנשים - שוב אותה האווירה המפחידה הזאת, אולי רק אני
מרגישה אותה, אולי גם הם.
הגיע תורי, ידי הייתה חשופה לידיו הקרירות של מבצע הדין - שוב
אותה הדקירה. חשבתי שכבר לא אצטרך להגיע לכאן שוב. עכשיו אני
מתחרטת, שוב.
בשבילו הייתי מוותרת על הרגע הזה - מי היה מאמין שחיי נהרסו
לעוד שבוע אחד בגלל הרגע הזה. הייתי בטוחה שזוהי הפעם האחרונה,
אבל גם עכשיו היה צל של ספק, הרהור קטן שבסוף מתגשם. מרגע זה
לא זכרתי כלום, רק חור שחור שראיתי בבוקר למחרת. ראיתי את חדר
השירותים שנצנץ בעיני.
בצעדים פזיזים והחלטיים צעדתי לעבר החדר הקטן והמוזנח שנראה
בעיני כל כך קדוש פתאום. כאשר סוף סוף הגעתי ליעדי נוזל חמוץ
זרם מפי - רציתי שזה יסתיים כבר אך כמו בשבוע שעבר, ידעתי
שמחכה לי שעה תמימה לשבת ככה בשירותים עד שגופי יתרגל לחומר
שהוזרק לדמי אתמול. חסרת שיווי משקל צעדתי לעבר הטלפון,
התקשרתי אליו. ידעתי שרק במצב הזה יהיה לי האומץ לדבר איתו. רק
בפעם השלישית חייגתי את מספרו כמו ששיננתי. קולו המתוק נשמע
מתוך הטלפון. "הלו, הלו", הוא חזר ואמר. עניתי לו ואמרתי כי
אני צריכה שיבוא. אני צריכה אותו.
כהרגלו הוא הגיע שעה לאחר השיחה למרות שהוא גר דירה אחת מהדירה
שלי. ידעתי שהוא יושב איתה. הוא הגיע. פתחתי לו את הדלת כ'לא
מבינה'. הוא החזיק אותי ואמר לי: "הבטחת שתפסיקי נכון?" עניתי
לו כמנסה לרככו: "אני מצטערת. זה קצת יותר קשה ממה שחשבתי".
התחלתי לבכות. ראיתי שגם הוא בכה יחד איתי. הוא חיבק אותי כמו
נותן לי כוח ואמר: "החלטתי, במשך השנה הבאה תעברי לגור איתי".
- "אתה לא מבין במה זה כרוך, אם אני לא אקח את זה.... אתה תשנא
אותי!" אמרתי לו בפחד.
- "תשאירי את זה לי", הוא אמר ברוך. הוא רוקן את ארוני לתוך
תיק-מזוודה שהונח בצד החדר.
- "איפה היא?" שאלתי.
- "איפה מי?" הוא ענה בשאלה.
- "החברה שלך. זאת שבגללה אתה תמיד מאחר כשאני מתקשרת",
אמרתי.
- "אין לי חברה. אני מאחר כי אני צריך להיות חזק מספיק בשביל
להתמודד- זה קשה את יודעת", הוא אמר. שמחה גדולה מילאה את לבי
אך ניסיתי לא להראות זאת. עברתי בין חדרי דירתו כמסיירת
במוזיאון למרות שידעתי את מבנה ביתו יותר טוב ממבנה ביתי. היה
לי כל כך נוח להיות איתו והוא שמר עלי. הוא שמר עלי כמו אביר
החלומות שלו.
השבוע הראשון עבר כמו כלום - ניסיתי להראות לו שאני משתדלת.
לאחר מכן הכל התחיל. אני הכיתי אותו, בפעם הראשונה בחיי. לא
יכולתי לעצור את זה. הוא קם וחיבק אותי. "תהיי חזקה", הוא אמר
לי. כל כך אהבתי אותו באותו רגע.
- "איך? איך אתה יודע אם אני יכולה בכלל להיות חזקה?" שאלתי
ובכלל לא ציפיתי לתשובה.
- "את אמנם לא יודעת, אך עד לפני שנה הייתי בדיוק במקומך אך
אני הייתי צריך להיגמל לבד... כולם נטשו אותי". התנהגתי
באדישות לדבריו אך דבריו היו כמו מנגינה בלבי.
שאלתי אותו למה הוא עוזר לי. הוא רק אמר שהוא אוהב אותי.
לפתע שמעתי רעש גדול. התעוררתי בבית החולים כאשר שתי דמויות
שאלו אותי: "היה לך קשר עם האדון שאול בלום?" הבנתי כי אלו הם
שוטרים. לא הבנתי מה אני עושה בבית החולים או מה הם רוצים
ממני. חשבתי שזה רק עוד אחד מהחלומות הטיפשיים שלי. הם שאלו את
זה שוב ואמרתי להם בקול שקט: "אני הכרתי אותו... כמעט... הוא
לא ממש היה מעוניין בי!" השוטרים ענו בגיחוך: "שאול? את מאוהבת
בשאול? שאול ניסה להרוג אותך גבירתי! שאול הוא אחד האנשים
המסוכנים במדינה. הוא רוצח שהרג את אמו, אביו ושתי אחיותיו.
הפסיכיאטר שלו בבית החולים אמר כי הוא הורג את כל מי שהוא
אוהב... הוא מפחד מאהבה!!!"