"אני לא רוצה", אמרתי, "לא עכשיו, לא אף פעם", פחדתי. לא ידעתי
מה לעשות.
"קדימה ילדה, אם לא תעשי את זה, נכריח אותך... את רואה את זה?"
הוא שאל באדישות והצביע על להב הסכין שבקעה מאולרו. בלית ברירה
עליתי על האופנוע הממונע. הוא נסע. מד המהירות עמד על מאה
ועשרים קמ"ש. הרוח שעטפה אותי הייתה הנחמה היחידה שלי. באותו
הרגע המשאלה שלי הייתה... הביתה.
לאחר כשעה נסיעה הוא נעצר. לפתע הרגשתי חבטה עצומה בראשי.
כשהתעוררתי ראיתי חבורת בריונים שסבבו אותי. שמיעתי הייתה
מטושטשת אך בכל זאת שמעתי את דבריהם, קול אחד אמר "עכשיו מה
נעשה איתה? אף אחת לא עוזבת את הסוכנות שלנו! כל מי שיצאה חזרה
בארון הביתה!" הקול השני אמר בדאגה, "תרחם עליה היא רק ילדה".
לאחר מכן שמעתי קול שלא שמעתי מעולם "ילדה או לא, היא בת שש
עשרה. מה עם איריס, היא לא הייתה בת שש עשרה?"
הרגשתי להב חד שהוצמד לגרוני. ידעתי כי הם חשבו שאני אינני
שומעת אותם. לא רציתי למות. רציתי לדעת מה אמא הייתה אומרת לי
לעשות - להפוך למה שהם רוצים שאהפוך או למות מוות אכזרי וסתמי,
רציתי עוד זמן. בלי לחשוב על מעשיי אמרתי בקול שבקושי שמעו:
"אל תהרגו אותי, אני רוצה לחיות! אני אעשה את זה."
יד קרה עטפה אותי ואמרה: "ילדה טובה, אור, הגיע הזמן!" מיד
התחרטתי על מעשיי. ידעתי שאמרתי את זה מפחד. פחד מה'לא נודע'.
ידעתי כעת. הם אמרו את זה בכוונה. רציתי לרוץ ולברוח אך ידי
היו כבולות. הם הורידו את המטפחת השחורה שהייתה צמודה לעיני
ואמרו: "כדאי לך מאוד שלא תבגדי בנו". לא ידעתי מה לחשוב.
ידעתי שהפעם הסתבכתי ובגדול.
הכל התחיל כאשר אבי חלה בסרטן, אמי פוטרה מעבודתה ואני נשרתי
מהלימודים והחלטתי לעבוד כמלצרית בחנות קפה. הכסף שהרווחתי לא
הספיק. יום אחד, היום הנוראי בחיי, פגשתי אותו, את האדם הזה.
הוא התנהג אליי כל כך יפה והוא היה כל כך נינוח. הוא הבין את
מצבי עוד לפני שהתחלתי לדבר. הוא אמר לי בקול מתוק וממכר: "את
כבר בת שש עשרה", לא ידעתי איך הוא יודע אך נתתי לו להמשיך,
"את כבר יכולה לעזור לי - העבודות נוחות והתשלום מספק. כל מה
שאת צריכה לעשות הוא לתת להם קצת ממה שהטבע העניק לך". הבנתי
למה הוא מתכוון וידעתי שהוא יודע שהבנתי. חשבתי על אמא שבוכה
עכשיו בבית, על מה שההיגיון אומר לעשות ועל מה שאני מחויבת
לעשות. "כן", אמרתי. הוא חייך אלי ואמר "בואי".
הוא עצר על יד בית גדול - הכי גדול שראיתי בחיי, הוא הכניס
אותי לבית הזה ובבית הזה עמד נער בן שמונה עשרה בערך. הנער
אמר: "זאת? אני לא מכיר אותה. חדשה?" "כן", ענה לו האיש שהכניס
אותי לזה. הנער, בעיניים מזלזלות אמר: "טוב, בואי".
הלכתי אחריו בצעדים מהוססים. "זאת הפעם הראשונה שלך?" הוא שאל.
עניתי לו בחיוב והוא ענה לי בקול מאוכזב "תמיד אני נתקע
איתן".
הוא הוריד את חולצתי. הרגשתי קור שעוטף אותי. התחלתי לבכות
כשהוא ממשיך לנשק אותי. לפתע הוא קם, הוציא את ארנקו והניח שטר
של מאה שקלים על המיטה ואמר: "תראי ילדה, המקצוע הזה לא בשבילך
- תברחי ממנו לפני שהוא משיג אותך!" התחלתי לרוץ החוצה ואז
הכול קרה. אני לא יודעת מה לעשות.

הם הרימו אותי עד שהגענו לחדר חשוך ואפל. הרגשתי שוטים מכים
בי. הרגשתי נוזל העוטף את פניי. הייתי עייפה ובכל פעם הדהדו בי
המילים: "את עוד תשלמי, מחיר כבד את תשלמי". התעלפתי. גופי
כאב, אף פעם לא הרגשתי כל כך מושפלת. הרחתי את ריח הסיגריות
שמילא את החדר - לא יכולתי לנשום אך להשתעל לא יכולתי... כל כך
כאב לי - הכל.
יד חמימה נגעה בכתפי ולחשה "אני אוציא אותך מכאן". הוא הוציא
את השלשלאות שעטפו את ידיי והוליך אותי לשער המקום. מסתבר
שהמקום בו נכבלתי היה המרתף הנטוש בפינת הרחוב. התחלתי לרוץ
והאיש אמר לי: "אם עוד פעם אחת תתקרבי למרתף או תלשיני עלינו
רק תזכרי שאת מפלילה את האיש שהציל את חייך". רצתי וחשבתי
לעצמי, "עכשיו מה לעשות?"