שוב אותה הדמות שנשקפת מחלון בית היתומים - הוא מפחיד אותי.
אני חולמת עליו ועל עיניו שבוקעות מחוריהן אליי, אל חלומי.
כבר שבוע לא יצאתי מחדרי, אולי היא קוראת לי, צריכה אותי.
כשדיברתי עם הפסיכולוגית של בית היתומים היא רשמה לי בתיק שיש
לי סכיזופרניה כתוצאה מטראומת ילדות - ויתרתי. עדיף לא לספר -
אף אחד לא יאמין, אף אחד לא יתייחס, רק יחשוב שאני עוד אחת
מהמטורפות ששוכנות במוסד עלוב זה.
סגרתי את החלון בצעדים איטיים, לבשתי את כותונת הלילה הישנה
שלי - כבר שלוש שנים אותה הכותונת. ידעתי שאני חייבת לישון
למרות שפחדתי שהדמות שוב תחזור. פחדתי שהפעם זו הפעם.
החלטתי לישון בכל מקרה, לא עצמתי עין כבר יומיים. השעה הייתה
מאוחרת וכמו תמיד פתחתי את היומן שלי ורשמתי את אירועי היום.
כשהתבוננתי ביומני מצאתי כי כבר לפני חודש מוזכרת הדמות ביומני
ולכן החלטתי שהיום לא ארשום עליה. ארשום על הגעגוע. הגעגוע
לימים ההם שבהם הם היו עוד בחיים. בגלל התאונה גברה שנאתי לגיל
ההתבגרות, למרדנות, להמוניות, ולכן מאז נהייתי ילדה ממוסגרת
חסרת מודעות לעולם וחסרת חברות. שנאתי את הבנות בבית היתומים.
הן אותי ואני אותן. ידעתי שהן גונבות ממני אך הפחד הגדול ביותר
שלי היה שהן יסתכלו לי ביומן. זוהי סיבה נוספת שבגללה הפסקתי
לרשום עליו, על הסיוט הכי גדול שלי.
לאחר הלימודים מצאתי אותה - השרשרת של אמי. זה היה ההלם הכי
גדול שהתמודדתי איתו. השרשרת הזאת נלקחה על ידי השוטרים. הלכתי
להנהלה ושאלתי בדבר השרשרת. לא סיפרתי להם שהיא אצלי. שאלתי את
זה כביכול מסקרנות. כפי שניחשתי סיבה שונה גרמה לשרשרת להופיע
שם.
באותו הרגע חשבתי כי זהו סימן ולא יותר. ענדתי את השרשרת
והרגשתי פחד במקום ביטחון. הרגשתי חום שעוטף אותי - זה הפחיד
אותי אבל לא הורדתי אותה מחשש שהבנות יגנבו לי אותה.
באותו הלילה לא ראיתי את הדמות בחלון, ראיתי אותה בחלום.
הרגשתי זיעה העוטפת את גופי אך לא הצלחתי להתעורר, כאילו שער
מסתורי הרחיק אותי מהמציאות. בחלום, הדמות התקרבה אליי כמו
מאופק אפל שנמצא במקום לא ידוע. הדמות התקרבה כשסביבה שלולית
אדומה ובידה השרשרת. מה השרשרת של אמא עושה אצלה? שאלתי את
עצמי כ'לא מבינה'.
לא יכולתי ללכת, לא יודעת למה. הדמות המשיכה להתקדם ואז הרגשתי
דקירה - הנוזל שעטף את הדמות עטף אותי. והדמות... הדמות חיבקה
אותי.