שעתיים אני נוסעת באוטובוס, חושבת, מדמיינת מה יקרה כשניפגש,
על כל מה שהובטח ועל כל מה שסוכם.
וברגע שפגשתי אותך הלב שלי התחיל לפרפר.
לבשת חולצה קצרה כזאת שחושפת את השרירים שאתה כה דואג להסתיר
בקנאות, אני לא מבינה למה אבל אתה שומר אותם לעצמך, אתה מחייך
אליי את החיוך הכל כך יפה שלך ואני ישר נתקלת בעיניים הבורקות
שלך, השובבות האלו.... אחחח...
וכשחיבקת אותי קצב הלב שלי המריא לשחקים.
וכשנישקת אותי, פספסת את הלחי ובטעות נשקת לשפתי, אבל השאלה
היא האם בכלל שמת לב לזה? או שמא רק אני שמתי לב?  
וכבר התחלתי לחשוב מה היה קורה אם היינו עכשיו אצלך בחדר.
על איך שהייתי נכנסת לחדר ונועלת אחרי את הדלת, מצמידה אותך
לקיר ומרפרפת עם שפתיי על צווארך ולאט לאט גם מגיעה אל שפתיך
ואתה בתגובה מנשק אותי בחזרה.
נשיקה ארוכה כזאת, נמשכת, שנראית כאילו השפתיים לא ייפרדו
לעולם.
הלוואי שזה יהיה כך.
ומי יודע, אולי גם החולצה שלך הייתה יורדת וחושפת בפני את
שריריך שאתה כה דואג להסתיר מסיבה תמוהה.
וכל אלו הם רק "אילו", ו"מה היה קורה אם", במציאות אני לא
מספיק אמיצה בשביל לעשות דבר כזה, ואתה, אתה נראה תמים מדי או
שמא זה רק מה שנראה?
אחר כך דיברנו קצת ושוב אני בוהה בעיניים האלו שלך, העיניים
היפות שלך וחושבת שאם לא היו שם כל כך הרבה אנשים הייתי מנשקת
אותך בו ברגע.
ואני רומזת לך על מחשבותיי השובבות ואתה, אתה מחייך חיוך שובב,
אבל רק מחייך.
אחר כך הרחת את הבושם הישר מהצוואר שלי בעוד שאני מקווה
שהלוואי ותחליט לא רק להריח, אולי גם להעביר שפתיים, לשון,
אולי אפילו לנשוך קצת, משהו, אבל אתה שומר על איפוק בצורה
מדהימה.
מריח את הבושם זמן מה ואז אתה חוזר לחייך אליי את החיוך השובב
ומביט בי עם העיניים המדהימות שלך.
רק דבר אחד לא הבנתי ועדיין לא מבינה, והוא למה כשיש טוב גם בא
רע?
וכשרציתי להמשיך לדבר איתך ולהיות איתך קצת לבד, הלכת ממני
לאנשים שאתה רואה יום יום ואותי שאתה בקושי רואה השארת לבד.
וזה פגע.
ואחרי זה נסעתי שוב שעתיים באוטובוסים כדי להגיע הביתה.
וכל הדרך חושבת עלייך, על מה שהיה יכול לקרות.
וגם חושבת האם לומר לך שנעלבתי? ואם אני אחליט לומר, איך להגיד
את זה?
וקצת כועסת על חוסר צתשמת הלב אליי.

ועכשיו אני פה.
לבד.