"תספר לי סיפור! תספר לי סיפור!"
זרועותיה של אחותי בת החמש ששכבה במיטתה הושטו אלי ותפסו בדש
חולצתי.
"עוד סיפור? את צריכה ללכת לישון שיר'וש"
"עוד סיפור! עוד סיפור!"
נאנחתי.
היא לא היחידה שצריכה לישון.
"טוב... על מה?"
"על רסקולניקוב! ועל רזומיחין! וסוניה!", עיניה הבריקו.
"עוד פעם דוסטויבסקי? מה קרה ליהורם טהרלב? או אפילו גלילה רון
פדר?"
"נמאס"
"אוקיי", התיישבתי על מיטתה, נזהר שלא למעוך אותה, "סיפורינו
מתחיל ביום קודר וערפילי. הערפל היה כה כבד שלא יכלת לראות
ממטר"
"כמה זה מטר?"
"ככה", הראתי לה עם ידיי, למרות שאין לי מושג.
"רסקולניקוב הלך לתומו ברחוב, ולפתע שם לב שרזומיחין צופה בו
מהצד השני של הרחוב.
הוא כנראה קודח, חשב רסקולניקוב לעצמו.
מכיוון שרזומיחין ראה שרסקולניקוב שם לב אליו הוא הסמיק ונופף
בידו לשלום. רסקולניקוב התעלם, והמשיך בדרכו לביתה של סוניה.
הוא כנראה קודח, חשב רזומיחין לעצמו, הלך הביתה ונפל למשכב
מרוב הצער.
סוף"
בדרך כלל הסיפור הזה הרדים את אחותי, אך באותו ערב משהו כבד
רבץ על ליבה. יכלתי להבחין במבטים המוזרים ששלחה לי.
"חיימה..."
"אמרתי לך לא לקרוא לי ככה", תפסתי את אוזנה בזעם, ועמדתי
למשוך אך עצרתי את עצמי ברגע האחרון. היא לא שמה לב, או
שהעדיפה להתעלם.
תספור עד עשר
"נדב אמר שאתה הומואי"
אחד
"מתי הוא אמר לך את זה?!", חשוב לציין שנדב, הוא אחי הלא
סימפטי בן ה-16.
"שמעתי אותו אומר את זה לאמא"
שתיים שלוש ארבע חמש
"מה זה הומואי? זה אנשים שלובשים נצנצים על הבגדים, נכון?"
שש שבע שמונה
"זה אנשים שאוהבים את אותו מין", עניתי בעדינות, שוקל כל מילה
ומילה.
שירה חסמה את צחוקה עם יד אחת, ועם היד השניה הצביעה עלי בצורה
קנטרנית.
תשע
"מה מצחיק אותך?"
"אתה אוהב את נדב!"
"אל תגזימי"
"אני רוצה להתחתן איתך כשאני אהיה גדולה"
"קודם נראה איך תיראי, טוב מתוקה?"

נשקתי לה נשיקת לילה טוב, והתרוממתי מהר מדי.
סחרחורות השתלטו על ראשי ועטלפים שחורים התעופפו לכל עבר כנגד
עיני. כאשר הענן השחור שעיוור אותי התפזר, שירה כבר לא היתה
לצידי. ליטפתי בידי את הצורה שראשה הטביע בכרית, ולאחר מכן את
המקום בו שכבה.
המיטה היתה קרה.
העפתי מבט בשעון הקיר הורוד- השעה 5 לפנות בוקר.
איפה שירה???

החלטתי לבדוק בחדרו של נדב. כרגיל התעלמתי משלט האזהרה על
הדלת. פתחתי אותה באיטיות, וסגרתי אותה אחרי בשקט. הבטתי
מסביב. עלטה כבדה שררה בחדר, אך יכלתי לשמוע יבבות קלושות
שהגיעו מכיוון מיטתו.
"נדב?", היבבות פסקו.
התגנבתי על קצות האצבעות לעבר מיטתו. עמדתי מעליו והבטתי בחזה
שלו, שעלה וירד עם כל נשימה. הוא ישן. לפתע הבחנתי בגוש נוסף,
מכורבל ורועד לצידו. זו היתה שירה. למרות האפילה, הצלחתי לראות
שהיא בוהה בי כמהופנטת. קפואה. כמו ארנב שמהופנט מפנסי המכונית
שעומדת לדרוס אותו.
לא הצלחתי להשתלט על הרצון לנקום בנדב שכנראה פגע בה.
עשר
הרמתי כרית שהיתה מושלכת על הרצפה, קרבתי אותה אל פניו והצמדתי
בחוזקה.
תמונות רצו בראשי, תמונות שהזכירו לי איך התרגשתי כשהורי בישרו
לי שיהיה לי אח קטן. נזכרתי כשעשיתי אמבטיה ונדב, בן 3, קפץ
לתוכה עם הבגדים. נזכרתי בתקופה שבה אהבתי אותו. שבה אהבתי
מישהו.
ואז נזכרתי בי ובנדב מתלחשים, בתוך אפילת ארון הבגדים, כשהוא
סיפר לי מה שהוא ראה דרך חור המנעול, דבר שהכחשתי מיד. הדבר
שהדחקתי מיד.
נזכרתי.
אני לא זוכר כמה זמן החזקתי ככה את הכרית, אני לא זוכר כלום
חוץ מאיך שהוא ניסה להיאבק בהתחלה, ואיך שלאט לאט הוא נרגע.
המשכתי להצמיד את הכרית גם אחרי שהוא הפסיק לזוז.
הייתי כל כך עייף.
נשכבתי לידו על המיטה, ונרדמתי.

בבוקר למחרת התעוררתי מצעקות וסירנות. יד גברית תפסה אותי
בחוזקה והעיפה אותי מהמיטה החמימה לרצפה. ראיתי מעורפל, ומתתי
לצחצח שיניים.
לא הרגשתי כלום.
הייתי מודע לכך שכובלים אותי באזיקים, שמובילים אותי למכונית
משטרה, שאני עומד מול שופט בעוד עורך הדין שלי טוען לאי שפיות,
שאני נכנס לבניין בית החולים "מנטל פריק".

נידונתי לאין ספור ניתוחים פסיכולוגים.

"בוא נדבר על זה", אמרת לי עם חיוך שובה לב בפגישתינו
הראשונה.
נדבר על מה?
"על הסיבה שבגללה עשית מה שעשית, חיים"
מה הטעם?

מסתובב כל היום במסדרונות, נעול בנעלי הבית הכחולות המרופטות,
מחפש דבר ששכחתי מזמן מה הוא.

"תמצא לך תחביב, שיעמום מזיק", התחלת להתייאש ממני?
מה הטעם?

"זה לא אשמתך שזה קרה", אמרת כאשר סיפרתי לך. כאשר נלחמת בי
כשהטחתי את ראשי בקיר, לא מסוגל לשאת את רגשות האשמה.
מה אם הוא יחזור?!
"בשביל זה אני פה"