לפעמים אני חושבת על זה. על למות. אני רוצה לקחת  חופן של
כדורים ולבלוע, אולי לשתות על זה חצי בקבוק של יין לבן מסויים
מאוד שאני מאוד אוהבת ולישון.
אבל זה מפחיד, הרי אנחנו לא באמת יודעים מה יש אחר כך. או אם
יש בכלל "אחר כך" לדבר עליו. והמחשבה של להיגמר ככה סתם מפחידה
אותי. תמיד הפחידה, מאז שמת לי האוגר כשהייתי בת שש. וזה מעורר
בי היום את אותה אימה מהמוות, פחד כזה של ילדים. פחד שלא חייב
להיות רציונלי ושאי אפשר לדכא אותו בתשובות הגיוניות. פחד נקי
ממחשבות.
אז אני לא מתה. אבל אני חושבת על דרכים.
אני מסתכלת במראה ורוצה להקיא. מגעילה, כל כך מגעילה, פנים
מעוותות, מכוערת. פעם חשבתי שברגע הבא שיהיה לי סכין ביד אני
אחתוך מעצמי את העודפים - חתיכה מהירך, חצי תחת, את הבטן.
התחלתי מהרגל, כי אני שונאת את הרגליים שלי. אבל ירד דם,
והרבה, ואיכשהו לא חשבתי על הדם, על דימום, שזה אחד הפחדים הכי
גדולים שלי. אז הפסקתי. יש צלקת על השוק, למטה(כמו מטומטמת
רציתי לקלף), אבל  אני לא הולכת לים ולא לובשת סנדלים אז אף
אחד לא רואה.
ואז חשבתי על אנורקסיה. וככל שחשבתי עליה יותר, היא נראתה לי
יותר מפתה. כמה קשה זה כבר יכול להיות, ללכת לשירותים אחרי
האוכל, לדחוף אצבע לגרון ולהקיא? רציתי להרגיש יפה פעם אחת
בחיים שלי. ואני הרי לא אתדרדר לאנורקסיה אמיתית. אני אפסיק
ברגע שאגיע למשקל הנכון. אבל הייתה עם זה רק בעיה אחת - אני לא
יכולה להקיא. לא מסוגלת לגרום לעצמי. מישהו אמר לי פעם שחסר לי
רפלקס בליעה. אולי בגלל זה?
אז זהו. פרוסת לחם, כפית גבינה, רבע מלפפון. שלוש קומות יש
בבית, אז אני עולה ויורדת ועולה ויורדת עד שהגוף רטוב מזיעה
ואני לא יכולה לנשום, עד שהקוקו מתפרק והשיער עומד כמו ג'ונגל
על הראש שלי.
אחרי שבוע או שבועיים שנאתי את עצמי. השרירים שלי היו נוקשים
מעייפות, ואני לא יכולתי לעלות ולרדת. השמנתי. שוב. ואז ניסיתי
לא לאכול בכלל, אבל הדפקטים האלה דחפו לי צינורית לווריד, ולא
באמת כעסתי עליהם. אני מפחדת למות.
אז זהו. אני לא יפה. אני שמנה ומכוערת ואין שום דבר שישנה את
זה, אחרת אני אמות, ואני לא רוצה למות. מפחדת מזה יותר משאני
מפחדת מדם. ואף אחד לא יודע.
לעזאזל.