New Stage - Go To Main Page


היציאה לאזרחות
כיפה אדומה יצאה לטייל לה ברחבי העולם. כל החיים שלה היה מישהו
שאמר לה מה לעשות ואיך לעשות, ועכשיו, כשהיא הגיעה לגיל
המתאים, היא הרגישה חופשייה לעשות כרצונה.
אז היא טסה להודו, ומשם לתאילנד, משם לרומא ולפריז, נהנתה
מהנופים המרהיבים של ניו זילנד, ולבסוף- דרום אמריקה.
הטיול לקח לה קצת יותר משנה, ועוד מלפני הטיול ידעה שבסוף
הטיול היא חוזרת לסבתא שלה שבארץ, שמצבה הכלכלי קשה ביותר.
לכל אורך הטיול עלו במוחה המחשבות על סבתא שלה, שמחכה לה בארץ,
מאחר שתכננה להיות השותפה החדשה שלה ולעזור לה להתאושש
כלכלית.
סבתא שלה גרה בדירה מבודדת שמצבה, אפשר להגיד, איום ונורא, מה
גם שבשנים האחרונות מצבה הבריאותי הולך ומדרדר.
אז היא חיכתה לנכדתה בכיליון עיניים, ולא ידעה בכלל שבעודה
מחכה, כיפה אדומה קוטפת לה פטריות ומדלגת לה להנאתה בהרים...

פגישה עם הזאב
לאחר 10 חודשים של טיול, חשבה כיפה אדומה על מתנה שהיא רוצה
להביא לסבתא, ובעודה נמצאת בשיאו של הקרנבל בברזיל, פגשה זאב
גדול ומפחיד, שהלך רק על שני רגליו ורקד במעגלים לצלילים הבלתי
פוסקים של תופי הקונגו.
עיניו של הזאב פגשו בעיניה של כיפה אדומה והיא נרתעה בהתחלה,
אבל כשהתחיל לדבר איתה היא נרגעה, קולו היה רך ונעים והביא לה
ביטחון.
הוא התחיל לשאול אותה שאלות לגבי הטיול ואיך היא מרוצה עד כה,
וגם שאל אותה הרבה שאלות על סבתא שלה.
היא גילתה לו שהיא מתלבטת על איזו מתנה להביא לה. הוא הציע לה
את זר הפרחים שנמצא עליו, והיא חשבה שזה רעיון ממש נחמד,
וכשהיא הושיטה ידה לקחת את אותו זר, הוא משך אותה אליו ונישק
אותה. היא כמובן העיפה אותו מעליה, אבל הוא לא הפסיק, וכשצרחה,
התחילו אנשים במקום(בעיקר ישראלים שמכירים את השפה, ובמיוחד את
המשפט-"תעזוב אותי יא חתיכת סוטה חרמן!") להתערב, ואז החליט
הזאב לעזוב אותה, וללכת לטרף הבא שלו.
כיפה אדומה הרגישה מחוללת, והתחילה לחשוב יותר ברצינות על חזרה
ארצה.

סבתא נשארת עם חצי מגש עוגיות
בינתיים, ממש לקראת חזרתה של כיפה אדומה ארצה, סבתא מכינה
בתנור מאפים מתוקים שהיא מתכוונת לתת לנכדתה כשתחזור, ובאמצע
"ימי חיינו" נשמעות כמה דפיקות על הדלת...
סבתא ניגשת לדלת ופותחת אותה, היא רואה שני זאבים מאוד גדולים
עם תיקי עסקים ועניבות. הם מברכים אותה לשלום, ומודיעים לה שהם
יצטרכו להתחיל לעקל את ביתה עוד השבוע.
לאחר שהם הולכים, סבתא נשארת לבדה על הספה ומתחילה לבכות, היא
חושבת בעיקר על כיפה אדומה, ועל איך היא תצטרך להסביר לה את כל
מה שקרה.
ומה לגבי העוגיות שהכינה?
אבל לסבתא לא היה מספיק כוח לעצור את שני הזאבים, וכבר ביום
למחרת התחילו לעקל לה את הבית, רוקנו החוצה הכל, אבל ממש הכל,
אפילו את הספקת המים והחשמל ניתקו לה.
וסבתא נשארה לבד באותו יום בביתה עם מגש עוגיות חצי ריק מכיוון
שהזאבים לא יכלו להתאפק ואכלו לה חצי.
היא ישבה לה על כורסא מעץ שבאורח נדיב מצד הזאבים נשאר אצלה
וסדין שהחביאה מתחת לחולצתה והצליח לחמם אותה קמעא.
הרגשת העצבות גררה איתה את מצבה הבריאותי של סבתא, כל זאת ועוד
תוסיפו את הקור העז ואת הסירחון שריחף באוויר בעקבות ניתוק
החשמל והמים בביתה.
היא התנדנדה לה בכיסא ורק חיכתה לכיפה אדומה שתגיע, חושבת על
איך שתגיב לנוכח המראה(והריח) הלא נעים.

סצנה מוכרת... או שלא...
כיפה אדומה נחתה בארץ, לקחה מונית לדירה של סבתא, דפקה בדלת
ואף אחד לא ענה. דפקה עוד פעם ושמעה בקושי רב את סבתא לוחשת
לה:"כנסי יקירתי, חיכיתי לך".
היא נכנסה ופניה החווירו כמו נזרק עליה כדור שלג, או כמו שיותר
מתאים לארץ שלנו- כדור סיד.
היא ראתה את סבתא מתכסה לה בסדין דק וקופאת מקור בפינה של
הבית, יושבת לה על הכיסא המתנדנד ומהרהרת לה במחשבתה.
כיפה אדומה לא חיכתה ושאלה:
"סבתא, סבתא, למה האוזניים שלך אדומות כל כך?"
סבתא הסתכלה עליה במבט עצוב וענתה:
"מכיוון שקר פה כל כך..."
"ולמה העיניים שלך נפוחות כל כך?" המשיכה כיפה אדומה,
"מכיוון שבכיתי הרבה כל כך..."
"ולמה השיניים שלך שחורות כל כך?"
סבתא חיפשה תשובה מחוכמת לשאלה זו כמו שתי התשובות האחרות שלה
שהסתיימו שניהם ב-"כל כך", ואז הבינה שאין תשובה מתחכמת כמו
תשובה אמיתית:
"הן תמיד היו שחורות יקירתי..."
כיפה אדומה נפלה כמעט מעולפת וחיבקה את סבתא חזק חזק, היא
התחילה לבכות והרגשה של כעס עלתה בליבה.
היא שאלה את סבתא:
"מי אחראי לכל זה???"
וסבתא ענתה: "הזאבים, הם באו ולקחו הכל ממני כיפה אדומה, ונדמה
לי שהם לקחו ממני גם את חיי. את מבינה יקירתי, אני מרגישה חלשה
מתמיד, ולא נראה לי שאוכל להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן..."
"אל תדברי כך סבתא, את לא הולכת לשום מקום..." קטעה אותה כיפה
אדומה- "את תראי שהכל יהיה טוב ויחזור להיות כרגיל, לא יקרה לך
כלום את תראי!"
סבתא חייכה, שמץ של אופטימיות עלה לפתע על פניה "את באמת חושבת
כך?"
"ברור שכן, סבתא, את תראי שלא יקרה לך שום דבר!"
לאחר חמש דקות סבתא מתה.

מחשבות על נקמה...
כיפה אדומה עברה את כל שלבי ההתאבלות מהר מאוד, אבל על שלב אחד
נעצרה, ואפילו שעברה אותו, חזרה אליו בשנית, היה זה שלב הכעס.
היא הרגישה צורך בנקמה בכל הזאבים שעשו לסבתא את זה, מאותם
זאבים שבאו לעקל, לאותם זאבים שהביאו את צו העיקול, ועד אותם
זאבים שיושבים בכיסא שלהם יום יום ומחליטים מי יהיה הקורבן הבא
שלדירתו ישלחו זאבים שיעקלו לו הכל.
הכי רתחה על חצי מגש העוגיות שנשאר, והייתה רותחת יותר אם היו
אלה עוגיות טעימות, אבל הטעם שלהן היה פשוט איום...
היא נזכרה באותו זאב שפגשה בקרנבל בברזיל וחשבה לעצמה שככה זה
כל הזאבים, ובטח גם אלה שבאו לעקל היו כאלה- קול נחמד ורך,
משרים ביטחון ואז בום! בלי שתשים לב הם מנסים לטרוף אותך חי!
כיפה אדומה חשבה על דרך לנקמה, והגיעה למסקנה אחת-
יש דבר אחד שזאבים מאוד פוחדים ממנו, וזה צייד!

הצייד צד את טרפו, ובדרך נהנה!
היא התקשרה לצייד שהיא מכירה מהעבר הרחוק שלה, ובתמורת תשלום
סמלי (שכלל בתוכו תנוחות מסוימות) הסכים לקבל על עצמו את
המשימה ולהרוג את כל הזאבים הרעים שפגעו בסבתא שלה.
לאחר כמה שבועות הוא חזר כשבפיו בשורות טובות ובשורות רעות:
"כיפה אדומה, ביצעתי את המשימה, את יכולה להיות רגועה, אבל...
מכיוון שהכרחת אותי להגיד לכל הזאבים למה אני הורג אותם, הדבר
התגלגל לכך שאת צריכה לברוח מהארץ הזאת מיד!"
בעבור עוד תשלום סמלי ועוד כמה תנוחות מעניינות וחדשות שאפילו
היא לא ידעה שהיא מסוגלת לבצע, הוא קנה לה כרטיס טיסה ושם
בדוי, ואמר לה שלא תחזור לארץ הזאת בחיים, כי פה מחכים לה רק
צרות עם להקות זאבים רעבים וגם קצת חרמנים...
"את מבינה כיפה אדומה, כשסיפרתי לזאבים למה אני הורג אותם
שניות אחדות לפני שעשיתי זאת, הייתי חייב לספר להם על חלק
מה-'תשלום הסמלי' שנתת לי וזה כנראה גם התגלגל לידיים הלא..."
"טוב הבנתי, אתה יכול להפסיק!" צעקה כיפה אדומה, ועלתה על
המטוס שייקח אותה לחיים אחרים...

כיפה אדומה ושלושת הדובים?
זהבה, או בשמה הקודם- כיפה אדומה, יושבת לה בביתה החדש
במקסיקו, נהנית מהאוויר הקסום, ומארץ הפושעים הנמלטים של העולם
כולו. אחרי הכל, מקסיקו היא בין המקומות הבודדים שזהבה לא
ביקרה בהם עדיין, בטיול היא ביקרה בהמון מקומות, אבל למקסיקו
לא הגיעה.
"אולי עדיף כך" חשבה לעצמה, "אחרי הכל אני לא עד כדי כך בודדה
פה, ופה לפחות אין זאבים רעים..."
וכך היא נהגה לשבת לה במרפסת כל ערב ולחשוב מחשבות אלה, נזכרת
בסבתא, ובזאבים, בצייד ובכל החרמנים האחרים שאולי לא היו זאבים
אבל להזיל ריר בהחלט ידעו...
כל כמה ימים הייתה זהבה זוכה לביקור של שלושה דובים בגדלים
שונים שהיו באים עם מצלמה ביתית, ומולה היו מבצעים את זממם
בזהבה,
אבל היא לא הרגישה עד כדי כך רע... אחרי הכל הדובים של מקסיקו
שונים בהרבה אופנים מהזאבים בישראל, כך חשבה לעצמה... "דובים
עושים ולא רק מדברים, ויש להם איבר יותר גדול... המח!"

מוסר ההשכל
לסיכום- אל תבטחו בזאבים, וגם לא בציידים. הדובים אולי נראים
יותר טוב אבל נמצאים בארץ אחרת.
אני הייתי ממליץ לעבוד בתור צייד- כך אתה זוכה להרוג זאבים
חרמנים ורשעים, וגם זוכה ל "תשלום סמלי".



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 6/4/05 9:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נדב שגיא

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה