ובכן, אמרתי לה שאני אוהב אותה, שבועיים אחרי שנפגשנו לראשונה,
בחיים לא אשכח את זה. היא ישבה בפרקטיס, מין מקום שאליו מגיעים
כדי ללמוד מתמטיקה ופיזיקה, כדי לקבל ציון טוב במבחן, כדי
להוציא ציון טוב בתעודת הבגרות, כדי להתקבל בקלות לעבודה,
ללימודים גבוהים, לבסס את מעמדך בחברה, כדי לקבל כסף, נייר
שקובע מי אתה, ואם יש לך הרבה... אז אתה מאושר ומסודר כלכלית,
כדי שתוכל לקנות לעצמך הכל וגם לסובבים אותך... תלוי במי שאתה,
אבל בסוף... בסוף, אתה נשאר עם מצבה מבריקה, וזה הכל. אם אתה
עשיר אז קנית חלקה, בית קברות שלם אפילו, עם מצבה מזהב
ויהלומים... אבל זה לא משנה... בסוף כולם נקברים באותה
האדמה...

שלום וברוכים הבאים להלוויה שלי...
ובכן, נפטרתי... סליחה..
יש כיבוד בצד לכל מי שמעוניין ודוכן קפה בצד השני...
זה בסדר... זה קורה לכולם, זה יקרה גם לכם, חייבים להתמודד עם
זה...
אני יודע שזה נורא עצוב וגם קשה לכולם בלי יוצא דופן.
כמה הייתי ככה או אחר, כי ישנם אנשים שמכירים אותי ככה וכך
יזכרו אותי וישנם אנשים שמכירים אותי אחר...
לכולם מותר לבכות, אבל רק היום ובמשך השבעה, ביום השביעי כולם
חוזרים לשגרה, וכשיגיע יום שישי, כולם יוצאים לבלות (כולל
המשפחה הקרובה), אבריי הולכים להשתלה, נקודה.
אל תעסיקו את עצמכם בסיבה שנפטרתי, תשאירו גם לי על מה לחשוב.
היום כולם שווים, זה שהוריי מכירים אותי יותר זמן מותר להם
לבכות ולמישהו אחר אסור, לדודיי מותר להניח פרח על קברי, אבל
למישהי שיצאתי איתה פעם אסור, לא!!!
כל מי שהגיע הנה היום הוא בשבילי אח או חבר, הורה או מורה,
כולם בשבילי עכשיו אנשים, שחיים ונושמים ובאים לכאן להיפרד...
לכולם מותר וכולם הם כל מי שנמצא כאן.
ובכן... למות זה קשה. פתאום קולטים שזהו ושלא ממשיכים יותר
ושצריך להיפרד מהמשפחה, מהחברים ומכל מי שאי פעם הכרת...
חלקם אמרו שלום אבל לא נפרדו, חלקם נפרדו בלי להגיד שלום, חלקם
לא יודעים לאן הם הולכים, וחלקם כמו כן, בטוחים. הכל תלוי
כביכול באלוהים.

אז קחו נשימה ארוכה ותרגישו את האוויר ממלא את הריאות, תרימו
ידיים למעלה, תסתובבו 360 מעלות, תעצמו ותפקחו את עיניכם,
תשתו, תישנו, תאכלו ותדעו... אתם חיים.
אחרי שתפנימו שאתם חיים תשמרו על כך ותדעו שישנם גם מתים...
תכבדו את המשפחה יותר מכל (הם אלו שיקברו אתכם בסוף), אל תשכחו
מאין באתם ולאן אתם הולכים. כשאתם חוזרים הביתה מן ההלוויה,
תנשקו ותחבקו אותם חזק חזק, ישנם כאלה שכבר לא יכולים...
תעשו התעמלות, לפחות פעם בשבוע, כי אני... אני כבר לא יכול...
תאכלו, תאכלו רק מה שאתם אוהבים, וכמה שאתם רוצים...
תהיו טובים לאנשים ותגלו שהם יכולים להיות טובים בחזרה...
תשמיטו מהתנ"ך את כל מה שהוסף ע"י נביאים, תתעלמו מסיפורי
פנאטיות דתית, ותישאר לכם ממש תורת חיים.
אל תגנבו! תרוויחו בעצמכם, ותוכלו לדעת שעשיתם משהו בכוחות
עצמכם.
שלפחות חצי שעה ביום תהיה שלכם ושבה תעשו מה שאתם רוצים.
אם יש מישהו שאותו אתם אוהבים, שידע מזה, כי המעז מנצח... (אני
לא הספקתי להגיד לה).
תנו כבוד לאנשים אחרים, אתם לא שונים או יותר טובים מהם, הרי
כביכול מעל כולנו יש אלוהים.
תכירו כל הזמן אנשים חדשים, תודהמו לדעת מה הם מספרים.
תלמדו, כי זה מעניין וכי אתם רוצים באמת לדעת, ולא כי זאת חובה
או דרך להתקדם בחיים.
תזכרו, תעשו מה שאפשר כדי ליצור כמה שיותר חוויות לא נשכחות,
הזכרון זה מה שנותר לכם בסוף...
אם ישנם ריבים בין האנשים בקהל אנא השלימו, בשבילי.
ואם אני כרגע בריב עם מישהו... אז סליחה, לא התכוונתי למות
דווקא עכשיו...
אל תחפשו משמעות לחיים, כי רק תסתבכו.
הטיפ היחיד שלי לכם, תאהבו, פשוט תאהבו, וחשוב לא פחות -
תחיו...
תסגלו לכם תורת חיים, האקונה מאטאטה אנשים, היה נעים.

בכל מקרה ניגשתי אליה, ושלחתי לה פתק, שאלתי: "מיה, הפסקת
פתק?" התשובה הייתה ברורה, הרי מי תגיד לך לא, אני מעדיפה
לעשות מתמטיקה-פיזיקה, מאשר לדבר בפתק חמוד, דבר שמזכיר לכולנו
את הילדות הבלתי נשכחת שעברנו, אהבה ראשונה, סלואו ראשון,
נשיקה ראשונה, שיעורי חשבון, לשון ותנ"ך, ואת השותפה לשולחן,
הילדה הכי יפה בכיתה, אבל אתה עדיין ילד, ביחס למה שאתה עכשיו,
והבטחון העצמי עדיין בחיתוליו, אז שולחים פתק... מאשר להתעמת
עם המצב המסובך של להגיד לה או לא ולהסתכן בהערה ביומן...
היא ענתה "בטח". שאלתי אותה שלוש שאלות, כולן פשוטות,
תשובותיהן דורשות מספר אותיות:
1. פנויה?
2. רוצה קפה?
3. מה את עושה ביום שישי?
התשובה הייתה כן, כן וכלום. אבל למרות האדישות שבתשובה, אני
ידעתי, היה לה משהו בעיניים של "נו, נראה אם אתה גבר לדבר
עכשיו, אחרי שראית שאני יודעת גם לאיים", בדרכי שלי כמובן. אבל
קמתי ללא פחד וניגשתי למטבח, חזרתי עם שתי כוסות הקפה שדיברנו
עליהן, והגשתי לה אותו...  השאר נשכח... הרי הוא לא היה כל כך
חשוב, בפעם הבאה שדיברנו זה כבר היה בטלפון, היא הופתעה
כשאמרתי לה שאני שנה מתחתיה, אולי כי אני נראה גדול, אולי כי
אני מרגיש גדול, ואולי היא פשוט קיוותה...
לא הצטערתי על כך שאני קטן ממנה, זה לא אחד הקריטריונים לאהבה,
זה לא דבר שקובע שום דבר עליך, חוץ מהחומר הנלמד בבית הספר
כמובן. היא הופתעה שאני עד כדי כך בטוח בעצמי, ואישרה, האישור
המתוק בעולם, "נקבע למחר".

בדרך לשם, אחרי שנכנסתי לאוטו, כן, היא נהגה, היה שקט מותח,
שנינו ניסינו להציל את המצב כשדיברנו על הנהג שלפנינו, על
הנוף, או על כמה קשה היה להגיע לדייט הזה היום. היא וויתרה
מהר, אני לא, ניסיתי, אבל באמת שניסיתי, ולמרות הכל בשלב מסוים
באמצע הדרך שמעתי אותה ממלמלת, "אני לא מאמינה שאני עושה את
זה". אמרתי בקול חד וברור, מאיים קצת אולי, אבל לא מופתע:
"סליחה?"
היא ניסתה להציל את עצמה עם תירוץ כלשהו, אני לא זוכר כי באמת
שלא הקשבתי, רק ידעתי דבר אחד...
היא לא מכירה אותי, והמון זמן ייקח עד שתהיה לה הזכות להגיד את
זה.


חשבתי על אנשים זקנים. כן, ישנם כאלו שזוכים לפריווילגיה הזאת,
איך שבסוף זה מה שהם זוכרים, בבית האבות. כל הבנות שיצאו איתן
במהלך חייהם, החברים, הנסיעה לאילת, האהבה האחת, הכי גדולה,
הארוחה הכי טעימה, המשקה הכי מרווה, כל הדברים שהיו ה"הכי"
ובסוף הם מודים לעצמם ומוקירים לשמיים על כל רגע שהעבירו
בחייהם, מצטערים על הזמן המבוזבז של לקרוא ספרים, ללכת לישון
מוקדם, ולאכול אותם המאכלים. מתפללים לצאת משם, ומנסים, אבל
באמת מנסים, להמשיך את החיים.


התיישבנו בבית הקפה, בהרגשה של מתח אטומי, מסתכלים מסביב לבית
קפה, על המלצרית, התמונות והאנשים שם.
היא מלמלה משהו על זה שאני מזמין, מין קטע כזה שלה שהיא ממלמלת
מה שהיא חושבת, ולא היה לה כלום לעשות בנדון. באותו הרגע
ידעתי, היא לא רוצה להיות פה, לא רוצה להיות פה איתי, ובטוח
שיש מקום אחר ואדם אחר שהיא רוצה להיות ולראות שם. היה זה בית
קפה סולידי, אך באותו הלילה היה מפוצץ באנשים, עברנו לשבת
במקום יותר שקט וכשהתיישבנו שמעתי את ה"פווווווווו", מין נשימה
כזאת כשמנסים לרמוז שאין כוח לדבר מסוים, אדם מסוים.
אמרתי לה "מיה, את לא חייבת להיות כאן, את יכולה ללכת, אף אחד
לא דורש ממך כלום". היא החליטה להישאר, והתחלנו לדבר בסגנון
הדייטים הראשונים... על מה היא חושבת כשהיא קמה בבוקר, כל מיני
השוואות מהחיים שלי ושלה, ומה עובר עלי ועליה עכשיו בחיים, מין
נסיון נואש להגדיר תקופה נואשת. בסוף הערב התנשקנו נשיקה
מדהימה מול נוף מדהים (אחרי שכבר טיילנו בכל העיר כי פשוט לא
רצינו שזה ייגמר). הנשיקה נמשכה נצח, כעבור הנצח היה לה טלפון,
היא החליטה להרים, דבר שהפתיע אותי... וזו לא הייתה שיחה של
"דני, אני אדבר איתך אחר כך", זו הייתה שיחה של "דני, הכל טוב,
מה? לא, אני עכשיו בבית, אוכלת, כן, אני אדבר איתך מחר, לא,
אני נורא עייפה וכו'". באותו הרגע החלטתי שיש בה משהו מוזר, לא
בשבילי, והחלטתי לסיים את הערב. להפתעתי, למחרת התחברתי לאי סי
קיו (מין תוכנת מחשב שבעזרתה אנו מצליחים לתקשר עם אנשים אחרים
ובכך להמשיך את התחלואים החברתיים גם בביתנו, המקום היחיד
שמוגן לנו), והיא הוסיפה אותי לרשימה שלה ובכך בעצם אמרה: נורא
נהניתי אתמול. דיברנו... השיחה עברה לטלפון שעבר למפגש נוסף
שעבר לעוד טלפון ולעוד מפגש, והעניינים החלו להתגלגל עד
הזיכרון הבא שלי ממנה.


מדהים איך ששוכחים דברים. יום אחד אתה יכול לעשות את הדבר הכי
מטורף בחייך, דבר שתזכור גם כשתסיים אותם, אך לא תזכור, שבזמן
שעשית את הבאנג'י כאבה לך הבטן, ולא תזכור מה אכלת באותו
הבוקר, ולא תזכור מה הייתה הסיבה שהביאה אותך לאותו צוק. אבל
מדהים יותר זה מה שאנשים אומרים. בכל פעם שאני רואה מישהו עושה
סקיי דייבינג, ואני רואה אותו בנשיונל ג'אוגרפיק או באדוונצ'ר
1, או עושה באנג'י (אותם ערוצים), גם לי בא ואני נשבע שזה מה
שאעשה גם אם תעמוד מולי חומת ברלין, וכמה פעמים אמרנו את זה
לעצמנו, וכמה פעמים שמעתי את כולם אומרים את זה, ולא
מקיימים... אבל עכשיו זה כבר לא משנה... אין  כבר מה לעשות
בנדון... הכל נגמר, וכבר אין מחר, ומה שהספקתי זה מה שעשיתי,
ומה שעשיתי זה מה שאני זוכר, ומה שאני זוכר... זו הסיבה היחידה
שבגללה אני מחייך עכשיו כשאני שוכב כאן.


מנורת האולטרא-סגול דלקה, מין מנורה מסוימת שמאירה את החדר
במהלך אקט מיני, או רצון לאקט מיני, כאשר רבים האנשים שמעדיפים
את האור מכובה... אולי הם מתביישים בעצמם... מתביישים בגופם?
חח... זה קרה גם לי... הרי אני הוא זה שהדליק את האור הסגול,
המרגיע... אבל ההבדל היחיד הוא שאני עכשיו מבין את מה שהם
לא... אני עכשיו יודע, שזה לא משנה, כי לכולם יש פגמים, לי
אולי היו הפגמים שלי, אך לבת זוגתי היו את הבעיות שלה,
אפילו... פעם אחת במהלך אחד הרגעים המתוארים כאן, הבחורה אפילו
הרחיקה לכת ואמרה שהיא לדעתה נראית רע (והיא ממש לא נראתה רע,
לפחות באותו האור הסגול המסתורי), אך לצערי היא מייד חזרה בה
והמציאה תירוץ אחר לא משמעותי.
וכן, בנות תירצו תירוצים בכדי לא להיכנס איתי למיטה. ואפילו
אסתכן בכך שאומר שאני בטוח שגם לכל אחד אחר, ושאני לא שונה...
פשוט מעטים האנשים שיודו בכך, הרי כולנו מכירים את הסיפורים של
מה היה אתמול ומה הייתי עושה לה במובן של עתיד, וכולנו כבר
שמענו הסברים לתופעה: "אתמול היא הייתה בלונדינית, עם חזה שופע
וגוף מדהים", עזוב שהיא הייתה מטומטמת וחלולה, היא נראתה
טוב... ולפעמים ישנם את אלו שמוסיפים אפילו "היא מדהימה", אחרי
רגע אחד בלבד אתה מבין את הבעיה של אותם אנשים...
כי הרי במיטה... אין אופי, אין בנאדם מאחורי הבשר, זה מתחיל
פיזי ונגמר פיזי.
באותו הלילה הבנתי שטעיתי... ועכשיו יותר מתמיד הדבר ברור
לי...


ישבנו צחקנו, דיברנו, שתקנו...
ויש משהו באור הזה, הסגול הזה, שבאור הזה, ובמצב המסוים הזה,
אין חושך אבל אין גם אור, זה לא שאתה רואה מישהו אבל זה גם לא
שאתה לא רואה אותו, ואז לא תתפוס אותו באור של יום אבל גם לא
באור של לילה, והדרך שבה הוא התאפר (המילה הוא מתייחס לבנאדם
ולא לזכר או לנקבה), הצללית שלה לא תהיה יפה כמו שהיא הייתה
בבר, והתסרוקת שלו לא תבלוט כמו שהיא בלטה בים, כמו כן גם
לתופעה יש הסבר פיזיקלי, וכך הצבעים לא בעצם אותם צבעים, כלומר
הם אותם צבעים, אבל בצבעים שונים, ולכן אי אפשר להסתמך על מה
שרואים אבל בכל זאת רואים, ובעזרת אותה מנורת אולטרא-סגול
שיוצרת אווירה מסתורית תשוקתית, ניתן לראות ולא לראות, את
הבנאדם עצמו...
באותו הלילה לא שכבנו אבל למרות זאת, אותו הלילה הוא אחד
הלילות שכן אזכור כשאשב שם בבית האבות או לפחות כך חשבתי...


אז אמרתי לה שאני אוהב אותה, והתכוננתי לתגובה הגרועה מכל...
ועכשיו כשאני שוכב כאן אני חושב באמת, למה.
ישנם חוקים של בני האדם, למרות שאף אחד לא יצהיר על כך בפומבי,
כולם יגידו מה פתאום, אבל יש חוקים, הרי כולנו בני אדם וכולנו
משחקים משחקים, והבנים אומרים על הבנות שהן כמו צל, תרדוף
אחריו ואף פעם לא תשיג אותו, אם תנסה לברוח ממנו הוא לא יעזוב
אותך, ובנות אומרות שהבנים רוצים רק דבר אחד.
אז ידעתי מנסיון קודם כמה קשה הדבר, לשמוע ממישהו שהוא אוהב
אותך... ואז חושבים על עצם העניין של אהבה, ומגדירים את המושג
מחדש, אותו מושג שהחלטת ללא שום צל של ספק עליו ביום אחד של
בדידות, ופתאום אהבה זה מותר רק כשמכירים מישהו שלושה חודשים,
ואם זה לפני אז זאת חיבה עמוקה. אבל אני לא רואה את עצמי עומד
שם ואומר לה שיש לי חיבה עמוקה אליה, וחוץ מזה זה מה שהרגשתי.
וישנם את אלה שמאמינים כי האהבה באה במבט ראשון, או שאין לה
הגדרה של זמן.
אמרו לי שאני לא יודע מה זאת אהבה, הם טעו, ועכשיו אני מבין את
זה, אין מושג המגדיר אהבה, ישנה אהבה המגדירה מושג, מילה בת
ארבע אותיות שמדברת על נשמות תאומות, על ההרמוניה שבטבע, זכר
ונקבה, הצד השני של המשוואה, איך שלא תקראו לזה, האסוציאציה
שהמילה מעלה... אהבה...


בבוקר של התאונה, שהיה בחופש הגדול, קמתי, אחרי שחלמתי חלום
מוזר... יש חלום שאינו מוזר? הסתכלתי מה השעה והתחלתי לסדר את
היום, ירדתי, אכלתי קרקר עם קוטג', ראיתי קצת טלוויזיה, הלכתי
לפגוש חבר בבריכה וחזרתי הביתה, אכלתי עוד קצת, עוד טלוויזיה,
וסגרתי תוכניות. באותו היום הייתי מבסוט שרבתי עם חבר שלי יום
קודם לכן, הרי זה הגיע לו, וממילא נשלים עוד שבוע, שבועיים או
אפילו חודש חודשיים, ולא נורא גם אם עוד שנה, הרי עוד שנה אני
עדיין אהיה כאן, אבל מבוגר בשנה... זה מה שעוד משגע אותי,
כולנו אומרים שלא טוב לחיות בעבר, ושצריך לחיות בהווה... אבל
לא, זה גם לא נכון לחיות בהווה... כי באותו היום, לאורך כל
אותו היום, הרגשתי שאני אחיה לנצח, ושבעוד שנה אני אהיה בדיוק
איפה שאני, ואני לא אשתנה...
באותו הלילה גיליתי שטעיתי...


האירוניה היא שבאותו היום אכלתי את הקרקר המסריח הזה, ובצהריים
פיתה עם חומוס... כי כל יום דאגתי לאכול מנת כריות ממולאות
בקרם נוגט, עם חלב. דבר שנראה כפנטזיה עכשיו בעיני, חלום, חלום
שאתם יכולים להגשים בכל בוקר.
רק שדווקא באותו היום נגמר החלב... וגם בצהריים אכלתי טוב...
אבל החיים... כמה שהם לא הוגנים... אני מרגיש, כאילו המטוס
התרסק דווקא כשטסנו חזרה מהמשלחת לפולין... אני חי את השבוע
הכי עצוב בחיי ונפטר, כי גם זה קורה... אני בטוח שבמגדלי
התאומים היה לפחות בנאדם אחד שהיה אמור להתחתן יום למחרת או
שנולד לו בן יום למחרת, והוא בא לעבודה רק כדי לשתף את כולם
בבשורה המשמחת, וליידע אותם שהוא לא בא למחרת... אוי, עכשיו
אני מבין... החיים... לא יותר מדי הוגנים... כי לא תמיד "הרע
נהרג בסוף" ולא תמיד הגיבור יחזור הביתה לארוחה חמה... לפעמים
הגיבור, הנאור, הבנאדם שהוא כן הטוב המקסים והמיוחד, נהרג.


מספר ימים אחרי שהפסקתי לעשן, התחלתי לגלות עולם חדש, פתאום
הצלחתי להריח את הריח של האוויר, פתאום הצלחתי לטעום, גיליתי
חוש חדש שהיה כבוי מאז אותו היום שבו ישבתי עם חברים ב"זולה"
שלנו, והתחלתי לעשן... לפתע התחלתי לאכול, ואכלתי, ואכלתי,
כאילו אין מחר... הייתה אחת התקופות היפות בחיי, הרי בישלתי
לעצמי אוכל אנין טעם, כי לפתע נזכרתי בטעם הנפלא של כל המאכלים
ששכחתי. הדבר משול לאדם שאיבד שמיעתו ולפתע פתאום גילה כי הוא
מסוגל לשמוע, אותו אדם יתחיל לנגן על כל כלי אפשרי, ישמע
מוזיקה, ויצעק, כדי לבדוק ששומעים את קולו, וידבר בטלפון
ויקליט את עצמו וישמע, היום שבו חזרה לו השמיעה היה היום
המאושר בחייו של החרש. כך הרגשתי אני, כאילו לקחו ממני את חוש
הטעם, ולפתע כעבור ארבע שנים הראו לי את האור. כעבור חודשיים
נוספים כיבו לי אותו...

ישבתי בים, עם חבר, אחרי שלא אכלתי כל היום, ויחד עם החום
והיובש נהייתי נורא, אבל נורא, רעב. הלכנו שנינו, התיישבנו
במקום כלשהו בים, הוא הזמין קולה לשתות, ולאכול? כלום. אני
הזמנתי המבורגר 300 גרם עסיסי, שבאותו הרגע נראה לי הדבר הכי
טוב שיכול לקרות לי באותו היום.
המלצרית הגישה את האוכל והשתייה, וחבר שלי התפעל מהמהירות שאני
יורד על ההמבורגר. אחרי שסיימתי לאכול, ישבנו עוד איזה חצי שעה
במקום, סתם כדי לדבר, לפעמים השיחות הללו של אחרי האוכל הן כל
מה שמעניין ביום קיץ חם שכזה. התפלאתי שהוא לא אכל, הרי לא
ראיתי אותו אוכל גם כל היום, אבל מסתבר שהוא לא היה רעב.
ניסיתי להחדיר לו מוסר לחיים ולהסביר לו שאוכל זה אחד התענוגות
הגדולים... ללא הצלחה כמובן... אבל עכשיו, האמת שאני מצטער,
אני מצטער שסיימתי את ההמבורגר כל כך מהר הרי זה בסופו של דבר
התענוג שבאוכל, ואז מגיע ה'הייתי יכול לאכול אותו לאט'... אבל
אז נשאלת השאלה אז למה לא אכלתי... ועכשיו אני מבין את
התשובה...


ישנם אנשים רבים, בעיקר בגיל מבוגר, שאוכלים בריא. אין אני
מאשים אותם, מובן הדבר, חשובה הבריאות, יותר מכל, אחרי הכל היא
זאת ששומרת עלינו בחיים, אבל אני? מאז ומתמיד אכלתי הכל, כי
הרי זה ברור, הייתי צעיר, הייתי בריא והייתי רזה, גנים. אני לא
מתנצל על כך, אבל גם לא שמח על כך כמו אנשים אחרים, הרי כולנו
כבר מודעים לכך שהחברה קובעת את הסטנדרטים, חברות פרסום
בתרגילים מלוכלכים הצליחו להחדיר לנו ש"ברבי" בלונדינית עם חזה
שופע, במידות של 60-90-60, היא הבחורה שכל הבנות שואפות להיות
כמוה... ו"קן", חבר של ברבי, וכך הבנים חושבים שאם הם יהיו
"קן" הם ימצאו בחורה כמו "ברבי" שלדעת החברה (ולאו דווקא
לדעתם, הרי הם חונכו ע"י החברה) היא יפה. "קן" עם ריבועי בטן,
חזה מנופח, שרירן, שזוף, שיער בלונדיני ועיניים כחולות.
ולכן, שומרים אנו עד כמה שאפשר על המראה הכי קרוב לברבי ולקן,
בכדי להיות הזוג המושלם... (ויחד עם זאת הזוג הכי עצוב, שלא
מסוגל להביע את דעתו בנושא ומבלה את רוב חייו על מדף בחנות או
במגירה של חדר עם קירות ורודים).
בציורים ממאות קודמות ניתן לראות בבירור כי נשים "שמנות" היו
האובייקט המיני האירופאי, היו המעמד הגבוה ביותר, והנשים
המיוחדות ביותר. חשוב לי עצמי כבנאדם לראות את עצמי איך שאני
רואה אותי ולא איך שאחרים רואים אותי, מכאן הסוד לאושרי.
אך לצערנו מעטים האנשים שמסוגלים לראות שיש בנאדם מדהים מאחורי
גוף שהחברה הגדירה כ"לא ברבי", אך כל אדם שרואה בבן אדם אחר
כ"לא ברבי" מאשר ברבי מסוג אחר, הוא בשבילי ובשביל רבים בן אדם
"לא ברבי". ולכן החלטתי לאכול כל מה שנגיש, לטעום במסעדות את
אשר לא טעמתי, להרגיש את האוכל מתעכל והטעם, אוי הטעם... לטעם
אני כל כך מתגעגע...
מצטער אני על כל מנה במסעדה שלא הספקתי לטעום, על כל מאכל שלא
אכלתי כי לא הייתי רעב, החשוב מהכל הוא לטעום את כל אשר ניתן
ולאכול כל מה שאפשר... כי יגיע היום שבו פשוט לא תוכלו עוד...

עד הערב אותו החבר לא אכל. התחלתי כבר לדאוג. באותו השבוע
הוריו של החבר היו בחו"ל, והשאירו לו את הבית לבד. הייתי אצלו
וכשנפל עליו הרעב, הוא רצה להכין איזו פיצה... שכנעתי אותו
להוציא כסף, אפילו הצעתי לשלם אבל שיאכל משהו מיוחד, באותו
היום הוא טעם בפעם הראשונה רביולי עם רוטב שמנת וגבינות ביחד
עם קטשופ (תוספת אישית שלי)... החיוך שעלה על פניו בסוף
האוכל... אין מאושר מבנאדם שהשביע את רצונו...
הרי הכיף בלאכול את האוכל שהכי אוהבים, כשהכי רעבים, הוא הכיף
העילאי, האושר בהרחבת חוש הטעם.
אומרים שרצונותיו של האדם בלתי ניתנים לסיפוק, אבל למרות זאת
לנסות לספקם כמה שאפשר... האושר, וכמו כן גם העושר העילאי, אין
עשיר מאדם מאושר... את זה רק עכשיו אני מבין...


בדרך כלל, אני אוהב "לחיות את הרגע", אני חי על זה... אבל
בפרופורציות, לכולנו מוכרת השאלה: "אם היו מודיעים לך שעוד
חודש הכל נגמר, מה היית עושה?" התשובה האידיאלית היא "שאף פעם
לא הודיעו לי שהכל נגמר, כשיודיעו לי אני אחזור אליך". בשבילי
התשובה שתמיד מקבל שואל השאלה הזו: "אם עוד חודש הכל היה נגמר?
הייתי מתחיל לחיות".

אם היו יודעים שבעוד חודש סוף העולם, האנרכיה הייתה משתוללת,
אף אחד לא היה נשאר במקום בו נולד, גדל וחי. בחור מסינגפור יסע
לטייל בניו יורק, עיר שרק דמיין להיות בה, בחורה מניו יורק,
תיסע לטיול בתאילנד, ומשפחה שלמה מתאילנד, תעשה טיול בהימאליה,
שם תפגוש משפחה אחרת שבכלל לא מודעת לעניין הזה של סוף העולם,
אבל הרי המשפחה מתאילנד תהיה חייבת לספר לה, הרי זהו סוף
העולם... ואז המשפחה מההימאליה שחיה עד אותו הרגע חיים
מאושרים, מקבלת את הבשורה כחורבן בית, תרתי משמע, וממשיכה את
המעגל... כאשר קיים תרחיש נוסף: אף אחד לא היה יודע מסוף העולם
ואף אחד לא היה מתכונן לו, אנשים היו ממשיכים בחייהם המאושרים
עד אותו הרגע בו יפגע אסטרואיד בכדור הארץ ואף אחד לא ידע מכך
עד רגע הפגיעה, ובכך אנשים אלו יסיימו את חייהם בחיוך, כמו אדם
שנפטר ישן וחיוכו נשאר על פניו מהחלום, או חייל שנפטר מכדור
צלפים בעת משחק קלפים וחייך מכיוון שזכה, או נער שנהרג בתאונת
דרכים בדרך לפגוש את אהבתו.

עצוב הדבר כשנער נפטר. כאשר נהרג זקן, ניתן להגיד הגיע זמנו,
אבל קשה להסתכל על צעיר שרק עכשיו מתחיל את חייו כבוגר ולפניו
כל כך הרבה, ובכן אותו הצעיר בתאונת הדרכים לא ידע שהוא הולך
למות, הוא בסך הכל נסע לפגישה עם חברתו... ולכן החיוך הבלתי
מוסבר שעל פניו.


זה היה ביום שישי, קיבלתי בבוקר טלפון שהעיר אותי משנתי, מחלום
שאינני זוכר, בטלפון דיברה מיה. חודשיים אחרי שנפרדנו... אומרת
לי שהיא רוצה לדבר. "על מה יש לדבר?" שאלתי, מופתע בתוכי ומנסה
למצוא מעט ליחה בגרון היבש בבוקר חם של אוגוסט. "עלינו", היא
ענתה. ברור לי שהיה לה נורא קשה להתקשר ולהגיד את זה, אבל
החלטתי להתעלל בה עוד קצת... "לדעתי אין יותר עלינו, הייתה
איזה בעיה בנושא לפני איזה חודשיים, זוכרת?" אמרתי באומץ
וחיכיתי לתגובה. "אני מבינה שקמת, אני יכולה לנתק ואתה תחשוב
שזה היה חלום..."
אמרתי: "אין סיכוי"...
"רוצה לראות?"
האומץ ירד לתחתונים, תמיד היה לה הרבה יותר אומץ מאשר ממני...
"טוב , ניצחת... מתי לדבר איתך?"
"אחה"צ מתישהו, מתאים?"
לא נתתי לה תשובה ואמרתי: "ביי."
"ובוקר טוב", היא סיכמה.
ניתקתי...
שפשפתי את העיניים, פתחתי את התריס, והיה בוקר מדהים, אין ענן
אחד בשמיים... מין כחול עמוק שאפשר לבהות בו שעות... קמתי,
הלכתי למטבח, לא היה אף אחד בבית... שתיתי כוס מים... הוצאתי
קערה, אבל פתאום קלטתי... "אוף", אמרתי..  אין חלב...


על הוויכוח, האם האנשים בעולם משחקים משחקים, או לא, אני לא
אענה... אבל חשבתי רבות על העניין... זה נורא מסובך הסיפור
הזה... כי תלוי בעיני המתבונן. בכל פעם שהכרתי מישהי חדשה,
הייתי בטוח שעכשיו הכל יהיה טהור, אין משחקים, אין צביעות, אין
כלום... עד שנפרדנו, ואז כמובן המלאך הכי לבן ייראה כאילו נפל
לחבית זפת, אבל כולנו בני אדם וכולנו משחקים משחקים, כי כולנו
בני אדם, ויותר חשוב... כולנו חיים...
אז אני לא כועס על כל הזמן המבוזבז, על כל פעם שחיכיתי יומיים
לפני שהתקשרתי למישהי, בכדי שהיא לא תחשוב שאני רוצה יותר
מדי... כי הרי האלטרנטיבה הייתה שאתקשר מתי שאני מרגיש לנכון,
והיא... בעקבות כך, תענה מתי שהיא מרגישה לנכון. ולכן סיכמתי
את הנושא בכך שגם היא בן אדם ולכן, גם היא משחקת משחקים... אז
לא עניתי... רציתי להשאיר אותה בספק, שהיא לא תדע שאני מת
לפגוש אותה, שהיא לא תדע שאני מת לדעת מה קורה איתה בחיים, ואם
היא הסתדרה טוב לגבי הכל... ואפילו שהיא לא תדע שמאז שנפרדנו
אני רק חושב עליה... אוי, מיה... עכשיו היא תישאר בספק
לעולם...


לפעמים המוות מחכה מעבר לפינה, במקרה שלי מעבר לסיבוב...
ופתאום עכשיו כשאני שוכב כאן... אני מבין, וכל כך כועס... למה
לא אמרתי לה, אוף, איזה טיפש אני, עכשיו היא לא תדע, ואני כבר
גמרתי... אני כל כך רוצה להגיד לה, אבל אני כבר לא יכול... אם
רק הייתי יכול להגיד לה...
חשבתי... כמה מזל היה לי באותו הרגע... אז לפני חודשיים,
כשאמרתי לה את הדברים שאמרתי לה... לפחות אז היא ידעה... אבל
עכשיו, דווקא כשהכול נראה כל כך מסתדר... דווקא עכשיו כבר אי
אפשר.

אני ראיתי אנשים הולכים למקומות קבועים בערב, כדי לראות
ולהיראות, רווקים הולכים לבדוק אם יש משהו חדש בשוק, ורווקות
הולכות לבדוק אם יש רווקים שלא באו לבדוק אם יש חדש בשוק, ככה
זה תמיד, בנות תמיד יודעות כשבנים הולכים לשוק, ולפעמים כשהן
מוצאות מישהו שסתם תועה בדרכו וחיפש בכלל את הקניון, אבל הוא
בכל זאת בשוק... הם ננעלות עליו בנעילה חזקה פי ארבע מלסת של
דוברמן. אבל ככה זה, אנשים הולכים למקומות כאלו כדי להכיר
אנשים... פשוט כמשמעותו, והיופי בדבר הוא שאף אחד מהם לא יודע,
כולם חיים, ישנם כאלו בלימודים, ישנם כאלו בעבודה, אבל אף אחד
מהם לא מבין, בכל רגע ורגע, בדרך למקום הקבוע, וגם בחזרה ממנו,
וגם בו עצמו... הם עשויים לסיים את חייהם... אם אדם יידע שהוא
הולך למקום האהוב עליו, אבל שם הוא ימות, האם הוא ילך?


הסטטיסטיקה מוכיחה כי אחוז מועט יחסית של אנשים נפטר בטרם זמנם
מתאונות, פעולות איבה וכד'. אבל העובדה היותר אמיתית היא,
שקיים אחוז כזה, ולכן אף אחד לא יכול לצאת וליהנות מחייו בלי
להיות בטוח במאה אחוזים שלא יאונה לו כל רע. ואז מגיעה שאלת
המיליון, אם אדם יודע שהוא לא בטוח במאת האחוזים, מדוע הוא
יוצא מביתו לאותו מקום? והתשובה לכך היא או שאותו אדם לא מודע,
וגם אם מודע אז לא מבין, את הסכנה הפוטנציאלית... או שהוא אומר
לעצמו שהוא לא יכול להסתגר בבית כל הזמן, ולקוות שלא יקרה לו
כלום, ולכן הוא יוצא לאותם המקומות הקבועים. אבל הדבר מעלה
בעיה אחרת, מה אם באותו הערב שהוא יצא לבלות, תאונה נוראה
תתרחש.
אני לא בא ואומר שעל כולנו להיהפך להיפוכונדרים משוגעים שכאלה.
כמו שאומרים המחזאים, ההצגה חייבת להימשך, אבל אני חייב להמחיש
את העניין בצורה כזאת בכדי שתבינו, תפנימו ותעריכו את אשר אני
כבר לא יכול.
החיים מציבים לנו מגוון דרכים לסיים אותם, מעין Highway עם
הרבה יציאות ממנו... אבל איך תהיה לנו האפשרות בכלל להגיע לאחת
מן היציאות הללו בלי לנסוע ב-Highway? כמה משעמם היה לעצור בצד
הדרך ולפתוח רדיו?
משמעות הדבר היא לחיות... לחיות את החיים... לנסוע... בלי
ידיעה לאן מגיעים, כאשר מהמורות ישנן בדרך, ויציאות... כמובן
קיימות...
ללחוץ על הגז, לפתוח חלון ולצעוק "אל האינסוף, ומעבר לו!"
האפשרות היחידה של כל האנשים, מגיל קטן ועד גיל מופלג, לחיות
את חייהם במובן של אי ידיעה, לקבל את הדבר כאקסיומה, דברים
קורים, Shit happens, והכי חשוב, הערך העליון, לכל אחד מאיתנו,
הוא לחיות, פשוט כמשמעותו, לא להיזהר, לא לפחד, ובלי בזבוזים,
לחיות...
כל אחד מאיתנו עושה שגיאות... החוכמה היא ללמוד מאחרים...
תחיו...
אם יש אדם שאתם אוהבים תגידו לו את זה, אם יש מקום שבו אתם
אוהבים להיות תהיו שם, אם יש אוכל שאתם אוהבים תאכלו, אם אתם
אוהבים לישון אז תישנו...
ותדעו דבר אחד... אתם חיים...

יש את הבקרים האלה, שאף אחד לא מעיר אותך, ואתה ישן ממש טוב,
ואז מתעורר בטבעיות אחרי שישנת שינה מרהיבה של 12 שעות (כן,
אני יודע, זה לא קורה לעתים קרובות... חבל...), ואתה מתמתח ככה
שאתה יכול לגעת ביד אחת בצד אחד של המיטה וביד השניה בצדה
השני, אתה שותה קפה, תה או מה שעושה לכם את זה, יוצא החוצה,
דופק נשימה אחת ברצינות כזאת ומחייך... איך אפשר שלא להיות
מאושר?
אני מסתכל על העצים, מתנדנדים ברוח, על הגלים הגועשים ושוצפים
בים, נושם את אותו האוויר ולא מבין - איך אפשר לא להיות שמח?

ישנם אנשים בקהל שבטוח נמאס להם מהמינוס בבנק, עסוקים כל היום
בלחשוב איך סוגרים אותו, ועושים תוכניות, כשאסגור את המינוס...
אעשה טיול באירופה, חודש שלם, לאן שארצה, אעשה מה שאני רוצה
מתי שאני רוצה... אבל הבעיה היא שהמינוס לא נסגר, וגם כשהוא
נסגר חבל לנו לפתוח אותו מחדש על דבר סתמי כמו טיול למשל...
אנחנו עסוקים מדי בלהסתכל על כמה אנחנו עניים מבלי להבחין כמה
אנחנו עשירים.
בוא נניח שדקת התבוננות בשמיים הייתה עולה 100 שקל, ובשמי
הלילה בלילה בהיר, 1000. ולהריח ריח של חורש היה עולה 500 שקל
ונשימת אוויר צח הייתה 5,000.
חשבתם פעם על כמה יש לנו? העולם הרי לא נברא בשביל שיהיו בו
בנקים...
זוהי אחת הבעיות שלנו. אנחנו בוראים את הבעיות שלנו, ואחרי זה
עוד עושים מהן בעיות... על כל ציוץ של ציפור, בכי של תינוק,
שמיים כחולים וכן, אפילו שיהיו עם עננים...
אני אומר לעצמי, או לפחות כך אמרתי... תודה...

My life is like an open highway, like Frankie said I did it
my way, I just wanna live while I'm alive... It's my Life.

אני לא יודע לאן אמשיך מכאן, ומה אני אראה, אני בעולם חדש.
חוקים שונים, קצב שונה. אני לא יכול לנבא מה מחר יהיה או מה
עכשיו יקרה. אני לא יודע  איך הסיפור הזה ייגמר... כל שאני
יודע הוא שמה שאני שומע רואה ונוגע... אמיתי.
וביום לא יותר מיוחד מהיום, הסתכלתי על השמיים ולפני שאמרתי
דבר חייכתי, נשמתי וזכרתי, ואז בצעקה גדולה... חייתי.