היא הייתה בת הדוכסית
והייתה משוטטת בלילות חורף קרים
בשמלה אדומה ונעליים דקיקות
הייתה מנקרת עיני משרתים ואדונים כאחד
והיו ששרו לה שירים אז בלי הרף
והייתה בבת צחוק עולה מן הבר
עת ישבו אדונים לעת ערב
למחות זיכרונות מיום זה שעבר
והיא הייתה שותקת
ובשתיקה צוחקת הרעידה את שדיה
עד אשר עצר מלכת
הזמן אשר בלטף רשם אז עקבותיה
והייתה מתגרה בנערים בנמל
והייתה משלחת בהם את קולה הענוג
עד שלילה אחד בליל ערפל
נכנס רב חובל אל הבר וצעק:
"הי אתה המוזג מזוג כוסית של שיכר
לי ולצוות ולזאת העומדת לה שם בפינה."
המוזג אז מזג עת השיכר אז ניגר
והצוות חגג שם עד בוקר עלה
עד הוגלה המושל העצוב מארצו
עד כליון המוסר הנידון לכליה.
וכששחר עלה כבר הייתה היא מוטלת
על רציף הנמל מול גלים ולב ים
ורב החובל בגניחה מצמררת
שתה מכוסו את התום והדם.
והשמש קופחת מעל שמלתה
האדום מתפשט על לגבול ירכיה
הרוח צוחק שם מכה על מפרש
האוניה מתרחקת אל מעבר לאופק
ורק זאת בנמל עוד שוכבת דומם
עד אשר ישוב ויואץ בה הדופק
קולה הענוג אז נמוג ונדם.