אם אתם באמת מעוניינים לדעת, אז התשובה היא כן... יש סיבה לזה
שכל מה שאני חי על פיו הוא כמו שאתם אומרים לא מוסרי או בטח
חלקכם חושבים אפילו על המלה חטא.
יש סיבה לזה שעזבתי את הבית בגיל 17 למרות שהורי לא עשו לי שום
דבר רע, יש סיבה לזה שניתקתי קשר עם כולם למרות שאני יודע שזה
פגע בהם מאוד, אני מתכוון לכולם בלי יוצא מן הכלל. תחשבו על זה
רגע, מישהו שהכרתם כל החיים מאז שלמד ללכת, לדבר, או מישהו
שראיתם גדל בצורה הכי טובה שהורים יכולים לגדל. פתאום לוקח את
הדברים שלו ועוזב בלי לומר דבר, בלי סיבה. אבל יש סיבה.
הסיבה היא שהרגתי בן אדם, יותר מאחד למען האמת, עכשיו אני אחרי
שלושים ושלושה, אבל בואו רגע נחזור צעד אחורה. יודעים מה? שני
צעדים אחורה.
לפני שאני מספר לכם מה קרה, איך קרה, איפה קרה וכו', אני רוצה
שתדעו שזה הגיע לכל אחד מהבני זונות.
טוב, אחרי שהבהרנו את העניין, הגיע הזמן שתדעו את הסיבה. השם
שלי, כמו שאתם כבר בטח יודעים, הוא תומר רוג'רס. היום אני בן
24. אתם בטח יושבים וחושבים עכשיו שאני איזה רוצח שכיר מטורף
וסדיסט כזה, כמו בסרטים המחורבנים שאתם מכירים. אבל פספסתם
בגדול, זה ממש לא אני. נכון, אז שילמו לי כמה פעמים, אבל זה לא
"העיסוק" שלי. אתם לא תאמינו לי אם אני אספר לכם, אבל אני
מוסיקאי, ואת רוב הזמן המזוין שלי אני משקיע בנגינה, זאת הדרך
השנייה שלי להגיע לשלוות נפש, אפשר לומר. כן, את הדרך הראשונה
הנחתי שתבינו לבד.
אז כמו שכבר אמרתי, שמי הוא תומס והגיע זמן להיחשף לעולם. הבן
אדם הזה שנמצא עכשיו על החוף עם X חרוט על הגרוגרת שלו הוא
הקורבן האחרון שלי, סליחה - הלפני אחרון שלי. עכשיו אתם תוהים
למה הוא עם איקס על הגרוגרת, למה זה הגיע לו... אני אספר
לכם...
זה היה לפני שבועיים, ביום שני אני חושב, החלטתי לרדת לשתות
כוס קפה של בוקר ברחוב מול הבית שלי ב"כוס קפה של בוקר". יש
להם קפה מעולה, אחלה מוסיקה ובעל המקום הוא בן אדם ממש נחמד כך
שזה מקום ממש טוב לפתוח בו את היום.
אז ישבתי שם עם כוס הקפה הקר של בוקר ועיתון, השעה הייתה בערך
שבע. אני לא מסתובב עם שעון אז אני לא יכול לומר במדויק, אבל
היה בערך שבע כשהוא נכנס והתיישב שני שולחנות לידי והזמין לו
כוס קפה של בוקר. אה, שכחתי לציין ש"כוס קפה של בוקר" הוא לא
בהכרח מקום של בוקר, המקום פשוט נקרא ככה כי שם המשפחה של בעל
המקום הוא בוקר, טים בוקר. הוא סיפר לי שכשהיה בן 22 שינה את
שם המשפחה שלו לבוקר כדי להתנתק סופית מהמשפחה "המחורבנת" שלו.
זה היה ב-1974. בקיצור, הטיפוס המדובר, זה שיושב שני שולחנות
ממני, הוא עורך דין ושמו הוא יוסף שאול.
עכשיו. מה שיוסף עשה שמגיע לו להיות זרוק על החוף ולשמש אוכל
לשחפים עד שימצאו את הגופה המזוינת שלו זה... כמו שאמרתי, יוסף
שלנו הוא עורך דין ולעורך דין המדובר מסתבר שמאוד הפריע שאחד
המוסיקאים הגדולים של עירנו היפה משתמש בהשראה חיצונית אם אתם
מבינים אותי. הוא עוד יכול היה להגיע רחוק אבל עכשיו אנחנו
נצטרך לחכות כמה שנים כדי שזה יקרה.
"הרואין, גבירותיי ורבותי. שולח אותך לכלא!" כך היה כתוב
בעיתונים, ההשראה החיצונית שלו הייתה הרואין ולפי יוסף שאול זו
עילה מספקת לשים כזה מוסיקאי גאון, על אף כישרונו האדיר, בכלא
לכמה שנים טובות. ועכשיו עולם המוסיקה שלנו, שגם ככה לא משהו
בימינו, יצטרך לחכות בגלל שאיזה עורך דין מזדיין עם ג'יפ כסוף
של מרצדס החליט כך.
אז אני יושב לי בבית קפה, קורא את הכתבה על אליוט נייט,
המוסיקאי ה"נרקומן", מעיף מבט מעבר לעיתון ומה אני רואה? עורך
הדין בעיתון, יוסף שאול האפס הזה, זה אותו בחור מזדיין שיושב
מולי, בוהה באוויר ושותה את הקפה של בוקר.
איך עשיתי את מה שעשיתי לו אני לא מתכוון לספר לכם כי זה לא
חשוב בכלל. מה שכן חשוב כאן הוא שלבן זונה הגיע להיות מזון
לשחפים ובטח שבטח הגיע לו להיות עם איקס על הגרוגרת.

הסיבה שאני עושה את מה שאני עושה...

זה קרה בחמישה בדצמבר 1995 כשראיתי מוות במו עיני בפעם
הראשונה. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת והייתי לבד בבית. כהרגלי
באותו גיל שמתי רדיו, ישבתי במרפסת והסתכלתי לעבר הרחוב השומם.
ברקע התנגן SYMPATHY FOR THE DEVIL של הרולינג סטונס. פתאום
ראיתי את יורי מגיע לכיוון הבית שלו שהיה בניין לידי. יורי היה
החבר הכי טוב שלי באותה תקופה. קמתי מהכורסה והתבוננתי
לכיוונו, כאשר הבחנתי בארבע דמויות לבושות בגדים כהים ומה
שנראה כמו כובעי צמר הולכים מולו. בהתחלה הם נראו מתעלמים ממנו
ומדברים ביניהם כאשר עבר לידם בכיוון הנגדי. אך לאחר שעבר אותם
הסתובב אחד מהם והפיל את יורי לרצפה. בכמה השניות הראשונות לא
הבנתי מה קורה שם, אז התקשרתי מהר למשטרה ורצתי למטה מהר ככל
שיכולתי. רצתי לכיוונם והתחלתי לצעוק בכל כוחי. כאשר הם הבחינו
בי, הם עזבו את יורי והתחילו ללכת לכיווני. למזלי הרב, קולות
המשטרה נשמעו ברקע והחבורה נעלמה כלא הייתה. רצתי לעבר יורי
וראיתי אותו מדמם מראשו כאשר הארנק שלו היה זרוק על הרצפה כמה
מטרים ממנו. לקח לו קצת זמן לזהות אותי, הוא הסתכל עלי ואמר
שלא היה לו כסף.
הוא מת לי בידיים. אחד מהם דפק לו את הראש ברצפה והוא איבד
יותר מדי דם. מסתבר שהבני זונות החליטו שבגלל שאין לו כסף, לא
מגיע לו לחיות.
נשארתי בקשר הדוק עם המשטרה והחקירות, עד שאחרי שבועיים בערך,
אמא של יורי התקשרה אלי ואמרה לי שהחוקרים אמרו לה שאין להם
קצה חוט והם מפסיקים עם החקירה.
אין קצה חוט. כך הבני זונות אמרו.
הייתי בן 15 כשזה קרה, ואפשר לומר שעל אף שהורי תמיד דאגו לי
לחינוך טוב וכל החרא שמסביב, הם אף פעם לא ידעו מה עובר עלי
באמת ואף פעם לא ניסיתי לגרום להם להבין. הייתי נער אלים ותמיד
הסתבכתי במכות בבית ספר וכו'.
לקח לי קצת זמן עד שמצאתי את החבורה הזאת. מסתבר שהם למדו איתי
בבית ספר. הם היו שנתיים מעלי ותמיד הסתובבו ביחד ולבשו בגדים
כהים. אתם בטח אומרים לעצמכם שזה לאו דווקא אומר שזה הם.
אבל זה הם. אני בטוח שזה הם. אחרי חודשיים עצרו אחד מהם על זה
שהוא ניסה לשדוד חנות למשקאות חריפים. והוא הלשין על החברים
שלו. היה כתוב על זה בכל עיתון ודיברו על זה בכל מהדורת
חדשות.
חבורת הרצח קראו להם בעיתונים. בחיי שאני אוהב את הכותרות
בעיתון.

בגיל הזה היה לי חבר שהיה מוכר לי גראס, הוא היה גדול ממני
בארבע שנים, ואפשר לומר שהיו לו קשרים מיוחדים. השגתי דרכו
מספר של איזה בחור שמלווה כספים, הוא קרא לעצמו דיוויד למרות
שאני בטוח שזה לא שמו האמיתי. הוא היה בן אדם קטן ושחום עם
צלקת על הפנים כמו של אל פאצ'ינו בסרט פני צלקת, אבל הוא לא
הכיר את הסרט, הטיפש. הוא היה עסוק מדי בהלוואות כספים ובכל
הבלאגן שמסביב מכדי לראות סרטים. הערבות על ארבעתם הייתה 12
אלף. ביקשתי ממנו שישחרר אותם ואני אחזיר לו את הכסף. בהתחלה
הוא לא הסכים כי חשב, ובצדק, שלא אוכל להחזיר לו את הכסף.
ישבתי והסברתי לו מה אני הולך לעשות ולהפתעתי הוא הסכים, בתנאי
שבעתיד אעבוד אצלו ואחזיר לו את הכסף. לא הייתה לי שום ברירה
אחרת, הייתי חייב לעשות את זה אז הסכמתי.
ביקשתי ממנו שישאיר להם הודעה בכתב לפגוש אותי למחרת במזח
הדייגים הישן.
הייתה תקופה שהייתי יושב במזח כל הלילה ומעשן גראס, ככה שידעתי
באיזה שעות הוא ריק ומתי הזמן המושלם לעשות את זה.
לכל אחד הוא השאיר הודעה לפגוש אותי שם, אחד אחרי השני, כאשר
יש רבע שעה בין אחד לאחד.

למחרת בבוקר קמתי והלכתי לג'ו. ג'ו זה זה שמכר לי גראס. הוא
השיג לי אקדח ישן כזה כמו במערבונים של קלינט איסטווד אבל קטן
יותר, עם חמישה כדורים בתוכו.
סוף סוף הרגשתי שאני הולך לנקום על מותו של יורי. הזעם שהיה
בתוכי היה עצום. כל היום חיכיתי ליד המזח המזוין עד שהגיעה
השעה חצות. המזח התרוקן והתחלתי לפחד. התחננתי שהבני זונות
ישתפנו ולא יגיעו אבל ידעתי שהסקרנות שלהם תגרום להם להגיע.
ואז זה קרה.

השעה הייתה אחת, והראשון הגיע למזח. התחבאתי שם כדי שהם לא
יראו אותי כשהם מגיעים. הוא עמד לו על המזח, הסתכל באור המרצד
של הירח על המים. באתי מאחוריו כשכולי רועד ואמרתי לו
להסתובב.
כיוונתי אליו את האקדח והוא הסתובב אלי עם חיוך כזה מעצבן,
חיוך של רוע טהור.
הוא חייך אליי בבוז ואמר לי לירות כבר. "תירה כבר, יא פחדן."
רעדתי כולי. הוא התקרב אלי לאט עם החיוך הזה ופתאום צרח עלי:
"תירה בי, נו. יא אפס פחדן, תירה, תירה כבר!!!" ואז זה בא, הוא
הכניס לי חתיכת אגרוף לצלעות. התקפלתי מכאבים, הוא בעט לי ברגל
והפיל אותי לרצפה.
הוא ירק עלי והרים אותי מהחולצה, הוא היה חזק, הבן זונה, הוא
המשיך לצעוק עלי ולפוצץ אותי במכות, אבל לא הצלחתי להבין מה
הוא אומר מרוב כאבים כשפתאום זה קרה. נשמע בום אדיר והוא עזב
אותי.
הוא הסתכל עלי, הסתכל על הבטן שלו ונפל. הרגתי אותו, הרגתי את
הבן זונה, הוא מת, הרגתי אותו!
הדבר המוזר הוא שמהר מאוד התאוששתי וזרקתי אותו למים.
הדבר היותר מפחיד זה שאת השלושה שבאו אחריו כבר לא הייתה לי
בעיה להרוג.
"I'M A NATURAL BORN KILLER"

חזרתי הביתה בערך בשלוש לפנות בוקר, נכנסתי בשקט לחדר, התפשטתי
ונכנסתי למיטה. לקח לי שעה וחצי להירדם. הרגשתי כל כך טוב ועם
כל כך הרבה כוח ועוצמה שפשוט נכנסתי לסוג של טריפ. בחיי,
ההרגשה הייתה כל כך חזקה וממכרת, ממש כמו אחרי הזיון הראשון.

בבוקר התעוררתי לקריאות אימי שקראה לי ללכת לבית ספר. אמרתי לה
שאני לא מרגיש טוב ושאני לא הולך. התווכחנו קצת אבל בסופו של
דבר חזרתי לישון לעוד איזה שעתיים עד שהתעוררתי לי מיקיצה
טבעית, שזה הדבר הכי טוב בעולם בערך. ישנתי כמו שלא ישנתי
בחיים. אחרי רצח השינה תמיד חזקה יותר.

כעבור שבוע הודיעו בחדשות שמצאו את הגופות. מסתבר שאיזה דייג
תפס אותם ברשת. והראו את השוטר שחקר את הרצח של יורי. לא ממש
הקשבתי למה שהוא אמר, אבל ידעתי שאם מצאו אותם זה אומר שאני
בצרות איכשהו. הייתה לי הרגשה שרודפים אחריי. במשך שבוע שלם
הייתי מפוחד ולא יצאתי מהמיטה. חיכיתי לדפיקה של המשטרה בדלת.
ראיתי את הבני זונות מבשרים להורים שלי שאני רוצח. וראיתי אותם
לוקחים אותי במעין כותונת של משוגעים, צורח ומשתולל. אבל למזלי
זה לא קרה. אחרי שבוע כבר חזרתי לעצמי, אבל בכל פעם שהייתי
מסתובב ברחוב, הייתי מסתכל אחורה לראות אם מישהו עוקב אחרי.
עבר חודש עד שהפסקתי לחשוב על זה. הלכתי לדיויד פני צלקת,
ואמרתי לו שהייתי חולה ולא יכולתי לבוא לפני.

במשך השנתיים הבאות עבדתי אצלו בכל מיני דברים מטומטמים של
פושעים רמה ד'. הייתי עושה בשבילו שליחויות, הלוואות, מכות,
הייתי לוקח סמים, סוחר בסמים, שומר על הזונות שלו, מזיין אותן
מבלי שידע ועוד כל מיני שטויות מהסוג הזה. הרגשתי כמו גיבור
באיזה סרט על עולם הפשע. עשיתי המון דברים שגרמו לי להרגיש ממש
כמו גבר לעניין, יחסית לבחור בן 17.

את הארבעה אני מחשיב כרצח אחד...

כמו שאמרתי, זה נמשך שנתיים. שנתיים שבהן הייתי רוב הזמן
ברחוב, לא הלכתי לבית ספר, רבתי עם ההורים וכו'.
שנתיים לקח לו לגלות שאני מעשן את הסמים המזוינים שלו, מזיין
את הזונות המסריחות שלו ואפילו את האחות הנרקומנית שלו. אחרי
שהוא גילה, הוא בא אליי הביתה עם שני הגודזילות שלו שהיו בדרך
כלל אלא שגובים את החובות שלו. לפעמים הייתי הולך איתם לעשות
את זה. "אז מה?" הוא אמר לי, "אתה מזיין את סופי, אה?" סופי
הייתה אחותו הקטנה, האחות הנרקומנית והחרמנית שלו. לא הגבתי
כשהוא שאל אותי, פשוט הסתכלתי עליו עם חיוך כזה של זלזול.
הרגשתי בוז לאפס. הוא התקרב אלי, הכניס לי אחת ישר לצלעות, מה
יש לכולם מהצלעות המזוינות שלי, ואחריו באו שני הבריונים שלו
וקרעו לי את הצורה. "בפעם הבאה שאני אראה אותך, אתה לא רוצה
לדעת מה אני אעשה, באמת שאתה לא רוצה",
הוא אמר ויצא החוצה.

לא היה קשה להרוג את הבן זונה הטיפש. כמו שאמרתי, עבדתי אצלו
שנתיים בערך והכרתי את ההרגלים המגונים שלו. בכל יום שישי הוא
היה מזמין אליו את רוקסן. רוקסן הייתה הזונה האהובה עליו.
כשחושבים על זה היא הייתה הזונה האהובה על כולם. מה שהבן זונה
לא ידע שרוקסן הייתה הזונה הראשונה ואחת היחידות שהייתי איתן.
היא הייתה כמו סקס מנטור בשבילי ודי חיבבה אותי. אז כשביקשתי
ממנה להצטרף ביום שישי בלילה היא הסכימה מיד.
היא הייתה מעליו כשיריתי בו. "המציצה הכי טובה שהייתה לי,
אחותך", לחשתי לו באוזן רגע לפני שיריתי לו בראש. לא לקח הרבה
זמן עד ששני המטומטמים שלו רצו לתוך החדר וקיבלו כדור אחד אחרי
השני.

את שלושתם אני מחשיב כרצח השני שלי...

כמו שכבר אמרתי, הייתי בן 17 כשעזבתי את הבית. פשוט לקחתי את
הדברים שלי ועזבתי לעיר הגדולה.
הרגשתי שיש עולם שלם שמחכה רק לי. הדבר הראשון שעשיתי היה
להיגמל מהסמים הקשים.
לקח לי חודש בערך, חודש של כאב, חרדות, סבל וכו'. התחלתי לעבוד
כמלצר באיזה פאב שכונתי. היה להם שם איזה פסנתר ישן ואחרי
שכולם היו הולכים הביתה הייתי מתיישב ומתחיל לנגן. שלוש שנים
לא ניגנתי, כך שהיה לי קשה לחזור לזה. בהתחלה זה ממש היה כאב
פיזי במפרקים של האצבעות, אבל אחרי תקופה מסוימת זה עבר ופשוט
הייתי יושב שעות על גבי שעות ומנגן.
זה היה פאב כזה שפעמיים בשבוע הייתה באה להקה ומנגנת, ואחרי זה
היו אנשים מהקהל עולים לנגן ולהופיע. עבדתי שם ארבע שנים
ואהבתי את זה מאוד. ארבע שנים שלא רצחתי אף אחד והצלחתי כמעט
שלא לחשוב על זה. אבל מדי פעם זה היה בא לי בלילות, הייתי חולם
שאני נכנס לפאב עם שאט גאן עצום, נכנס למשרד של בעל המקום
ופשוט מפוצץ לו את הראש, ואחרי זה יורה בכל האנשים שהיו בפאב.
התחלתי לקרוא ספרים על פסיכולוגיה ולנסות למצוא מה "לא בסדר
אצלי", ואולי לנתח את החלומות האלה ולהוציא את היצר הזה מהראש
שלי. פעם אחת אפילו הלכתי לאיזו פסיכולוגית שתנסה לפרש לי את
החלום, רציתי שתגיד לי שהתת מודע שלי רוצה לרצוח ולהרוג אבל
המודע שלי מונע את זה, אבל זה לא היה המקרה, הרי רציתי להרוג
במודע ולא בתת מודע ובמקום זה היא חרבשה לי משהו על שיגעון
בגרות מטומטם שבכלל לא קשור לעניין. קצת מצחיק לחשוב על זה
שבעצם היא גרמה לי לחזור ולרצוח. אם לא הבנתם, אז הרגתי אותה.
הרגשתי כל כך טוב עם זה.

בואו נחזור קצת אחורה לרגע. הייתי בן 19 כשזה קרה, אחרי שנתיים
בעיר הגדולה ועבודה בפאב השכונתי. זה היה לילה רגיל לחלוטין.
אני זוכר שהיה גשם בחוץ אבל גשם כזה שכיף לשמוע ברקע כשמתנגן
איתו שיר טוב. השעה הייתה בערך שתיים בלילה, בעצם לא בערך אלא
בדיוק, היה בדיוק שתיים כשהוא נכנס. הוא היה בן אדם כהה עור,
לא יודע אם אפשר להגדיר אותו כשחור או לא, אבל הוא היה כהה
עור. הוא היה מבוגר, אפשר להגיד בסביבות ה-50, והיה לו שיער
אפור כהה כזה, שעם ההשתקפות של האור הכתום נראה ממש כמו להבות.
הוא היה לבוש בבגדים כהים, מעיל עור ארוך וכובע כמו משנות
ה-20, כמו בסרטים של גנגסטרים. מה שהכי מוזר הוא שעל אף שהיה
זקוף מאוד ונראה כאילו אין לו שום בעיות הליכה, היה לו מקל
הליכה משונה כזה. כשהוא נכנס, הנוכחות שלו פשוט משכה את תשומת
הלב של כולם, אולי בגלל זה אני זוכר אותו כל כך טוב. בכל מקרה
הוא התיישב בשולחן פינתי, הזמין לעצמו כוסית וויסקי ושאל אם
מותר לבקש שירים בפאב הזה. עניתי לו שאי אפשר אבל שיבקש בכל
זאת, ואני אראה מה אני יכול לעשות. להפתעתי, הוא ביקש את
SYMPATHY FOR THE DEVIL, מה שהעביר בי צמרמורת משום מה. באותו
רגע לא עלה לי בראש שזה אותו שיר שהתנגן כשיורי נרצח ולא חשבתי
על זה, אבל עברה בי מעין צמרמורת. להפתעתי בוב, שהיה הבוס שלי,
הסכים להיענות לבקשתו ושם את השיר. מסתבר שבוב היה חובב לא קטן
של הסטונס. הגשתי לו את הוויסקי כאשר ברקע מתנגן לו השיר שהוא
ביקש ושאלתי אותו אם הוא רוצה עוד משהו. "לא, אני לא אשאר כאן
עוד הרבה", אמר. חייכתי את חיוך הטיפ שלי ובאתי להסתובב כאשר
הוא אמר, "האמת, באתי לכאן למטרה מסוימת." הוא סימן לי להתיישב
מולו והמשיך, "מה שאני הולך לומר לך ייראה לך קצת מוזר, אבל
אני מכיר אותך." הייתי המום ולא הספקתי להגיב. "שמך הוא תומס,
נכון?" הנהנתי עם הראש. "ובכן, תומס. אני רק רוצה שתדע שבצורה
מסוימת אני ואתה מאוד דומים, גם אני עשיתי וממשיך לעשות דברים
שבן אדם רגיל היה מרגיש רע איתם. אתה מבין למה אני מתכוון,
נכון? הרי בעצמך עשית שני דברים שתגובתך אליהם הייתה הפוכה
משציפית. אני צודק, נכון?" הייתי בשוק, הנהנתי עם הראש ולא
הצלחתי להוציא מילה.
"מאיפה אני מכיר אותך ואיך אני יודע מה עשית זה לא משנה,
העובדות בשטח הן שעשית את מה שעשית, ואי אפשר להאשים אותך.
לשני המקרים הייתה סיבה מוצדקת בהחלט ואני בטוח שהייתי מגיב
באותה צורה."
"אני בטוח שאם תסתכל מסביבך, אפילו בפאב הזה שבו אתה עובד יום
יום, תתבונן בפרצופים שסביבך תיווכח לדעת שיש עוד אנשים שגם
להם מגיע אותו גזר דין, אפשר לקרוא לזה. ואני פה כדי לומר לך
שזהו תפקידך בעולם הזה, ואני? אני הקו המנחה שלך". הוא קם
ממקומו בעודי יושב לי ומסתכל עליו המום, שילם את החשבון ויצא.

הדבר הבא שאני זוכר, זה שקמתי בבוקר מהמיטה, מזיע ומתנשף, כאשר
אני מבולבל לגמרי - האם זה היה חלום או מציאות. אם זה היה חלום
או מציאות זה לא משנה, כי הפירוש של המקרה היה ברור. אני חייב
או להפסיק לחשוב על רצח או להתחיל לרצוח ומהר ככל שאפשר.
שבועיים אחרי החלום, סיוט או מה שזה לא היה, הלכתי לפסיכולוגית
המטומטמת. למה הרגתי אותה? אתם שואלים. הרי אמרתי שלא הרגתי אף
אחד בלי סיבה מוצדקת. אז כן, הייתה לי סיבה מוצדקת.
אותה פסיכולוגית שנתנה פירוש כל כך טיפשי לחלומות, ולרצונות
שלי, הייתה פשוט גרועה. אחרי הפגישה הראשונה שלי איתה החלטתי
שלא אלך אליה שוב, אך משהו בסקרנות שלי גבר עליי. מתוך אותה
סקרנות יהירה התחלתי לחקור אודות אותה פסיכולוגית ומה שנגלה
לעיני היה שכחצי מהמטופלים שלה, שהיו אנשים עם דפקטים סבירים
כשהתחילו להיפגש איתה, נמצאים כעת בבית משוגעים. ומה שעוד
גיליתי זה שלאותה פסיכולוגית יש חיבה רבה כלפי נוער פסיכי.
מתברר שבזמן הטיפולים שלה בנערים עם בעיות נפשיות הייתה מנצלת
את כוחה ואת המראה שלה על מנת להזדיין עם אותם נערים.
אז עקב היותי בגיל העשרה עדיין ועקב רצוני לדעת אם השמועות
שהגיעו לאוזניי נכונות, קבעתי תור נוסף עם אותה פסיכולוגית
ושלושה שבועות אחרי הטיפול הראשון היה תורי לטפל.

מה היה בדיוק באותו טיפול אני לא אספר לכם מפני שזה לא
רלוונטי, מה שכן אספר זה שהשמועות שהגיעו לאוזניי התבררו להיות
עובדות, ואותה פסיכולוגית באמת אהבה נערים. אז אחרי זיון
סדיסטי ביותר עם אותה פסיכולוגית השארתי אותה קשורה ומדממת
למות במשרדה.
לכזאת פסיכולוגית מעוותת נפשית חסרת כל מוסר עבודה וחסרת כל
כישורים אמיתיים לפתור לאנשים
בעיות, מבחינתי, לא מגיע לחיות.
זאת אשה שבמקום להשקיע את כישוריה בלעזור לאנשים, עשתה הכל על
מנת להגיע למנת הסיפוק העצמי שלה, אם זה מתבטא בכך שפיתתה
נערים לשכב איתה, ואם בכך שאהבה לראות אנשים מגיעים למצב של
חוסר שליטה נפשית על עצמם ועוד לבקש מהם כסף על זה.

בשנתיים אחרי התברר לי שלא חסרים אנשים בעלי רוע פנימי טהור
ומזוויע שכזה, ושבכלל לא קשה למצוא אותם בעיר הגדולה. לעזאזל,
אחרי תקופה מסוימת כבר לא הייתי צריך לחפש. זה כאילו שמשהו
פשוט משך את אותם אנשים לנגד עיניי. אם מדובר בעורכי דין,
גנבים, אנסים ועוד כל מיני אנשים מעוותים וחסרי כל כישורים
חברתיים ותרבותיים.

במהלך שנתיים הרגתי עשרה אנשים. עשרה אנשים שלא יחסרו לאף אחד
ושבאמת עדיף לעירנו היפה להיות בלעדיהם. מתוך עשרה אנשים על
שלושה אף קיבלתי תשלום נכבד מאוד. מה שמוזר הוא ששניים מהם היו
עורכי דין. משום מה, אנשים לא אוהבים עורכי דין.

הייתי בן 21 ואחרי 12 מקרי רצח כשהבנתי שאני לא יכול לתקן את
כל העיר ולנקות אותה מכל הרוע הזה שקיים בה. אז החלטתי למצוא
לי איזשהו משהו שיסמל לי מתי הזמן להפסיק, משהו שיגביל אותי.
זה לא היה קל כמו שזה נשמע, בנקודה מסוימת חשבתי פשוט ללכת
למשטרה ולהסגיר את עצמי, אבל להעביר את שארית החיים שלי בכלא?
מה אני, מטורף? אין מצב, זה לא בא בחשבון.
לבסוף החלטתי שסימן ההיכר שלי יהיו אותיות, זאת אומרת שיש לי
A-Z אנשים להרוג, והחלטתי שאני מקצה לי אחד לחודש, לא יותר.
החוקים האלה שקבעתי לעצמי היו בעיקר כדי לשמור על צלם אנוש
מסוים. הרי ידעתי שרצח מביא לי ריגוש מסוים שאני לא יכול לבטא
במילים, וידעתי שאם אני לא אגביל את עצמי אז אני אאבד שליטה
ואאבד שיקול דעת וצלילות מחשבתית, מה שבסופו של דבר יביא
לתפיסתי.
אז החוקים היו כאלה, 26 אותיות, 26 חודשים, 26 רציחות.

למה החלטתי דווקא על אותיות כסימן היכר?

אז כמו שאמרתי הייתי בן 21 ואחרי 12 מקרי רצח. הייתי חייב
למצוא סימן היכר ומשהו שיגביל אותי.
זה היה בערך באמצע דצמבר, סיימתי לעבוד ויצאתי להסתובב קצת
ברחוב. היה טפטוף קל של גשם בחוץ והרחובות היו די ריקים, מאוד
אהבתי להסתובב בחוץ כשיש גשם. ההרגשה הזאת, של טיפות קטנות
שזולגות על פניך, גרמה לי לסוג מסוים של שלווה או רוגע.
הסתובבתי ככה איזה שעה בחוץ בגשם עם המחשבות שלי, מבלי לשים לב
לאן אני הולך. הייתי ברחוב ממש שומם ודי חשוך אז החלטתי
להסתובב ולהתחיל לחזור על עקבותיי עד שאני אגיע למקום שאני
מכיר ומשם אמשיך. הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוון שממנו באתי,
כשפתאום בא מולי איזה נער עם אקדח, הוא כיוון אותו אלי ביציבות
מחרידה ואמר בשקט: "תביא את הארנק". מה שהיה לי מוזר זה שהיה
קר וגשום בחוץ, אבל הבחור הזה, שקטן ממני באיזה שנתיים, לבש רק
מכנס שחור ארוך וגופיה שחורה, על האמה שלו הייתה מקועקעת בצורה
די מגניבה האות A. הוא ראה שאני לא מגיב אז הוא הגביר את הקול
וצעק: "תביא את הארנק, יא הומו." הייתי במצב קשה. היה לי אקדח
מופנה לפנים ולי לא היה שום נשק עלי. הדבר הבעייתי היה שהבחור
הזה נראה כאילו עשה את זה כבר, הוא החזיק את האקדח בכזו יציבות
שגרמה לי לחשוב שהבן זונה יירה בי בכל מקרה.

"אם תקבל את הארנק לא תירה בי?" שאלתי.
"מה אתה, דפוק? תביא את הארנק קודם ואחרי זה נראה", הוא אמר לי
בקול רגוע אך רציני.
"אם אתה הולך לירות בי בכל מקרה אז אין מצב שאני נותן לך אותו,
תירה בי ואז תיקח אותו. לעומת זאת, אם תיתן לי את המילה
המזוינת שלך שלא תהרוג אותי, אני אתן לך את הארנק המחורבן."
הוא הסתכל עליי כאילו הוא לא מבין מה נסגר איתי, מי זה האידיוט
הזה שמתווכח כשיש לו אקדח מכוון לראש? הוא התקרב אלי כשהוא
מצמיד לי את האקדח לראש ואמר: "אם אלה שתי האפשרויות שאתה נותן
לי אז נראה לי שאני אבחר בראשונה, יש לך אקדח צמוד לראש ואתה
עוד מנהל איתי משא ומתן?"
עכשיו הייתי בטוח שהבן זונה יהרוג אותי בכל מקרה, גם אם אני
אתן לו את הארנק וגם אם לא, אז חשבתי לעצמי שאין מצב שאני נותן
לילדון המטומטם הזה להרוג אותי סתם ככה ועוד בשביל הארנק
המחורבן והכמעט ריק שלי. הוא היה ממש צמוד אלי עם האקדח צמוד
לי לראש וראו בעיניים שלו שהוא כבר מוכן. הוא הולך לירות אז לא
הייתה לי ברירה, אם כבר ללכת אז ללכת כמו גבר ועם הסיכוי
לחיות.

התכופפתי מהר ככל שיכולתי כשאני מביא מכה רצינית ליד שלו עם יד
שמאל. נפלטה ירייה והאקדח עף לו מהיד. מהר מאוד הבאתי לו אגרוף
מלמטה כלפי מעלה לאף והוא נפל לרצפה כשהוא מקבל מכה רצינית
בראש מהמדרכה. הרמתי את האקדח שלו ונעמדתי מעליו, מכוון את
האקדח לראשו כששוב שמתי לב לאות A, רק שהפעם שמתי לזה לב בצורה
שונה וחשבתי לעצמי: זהו זה, זה יהיה הסימן שלי, ככה אני אדע
כמה הרגתי בדיוק.
עוד דבר ששמתי לב אליו זה שכל הפנים שלו מלאות דם וגשם, והוא
לא נושם. המכה שהבאתי לו לאף הייתה כל כך חזקה שהיא הכניסה לו
את העצם לתוך המוח והרגה אותו. יריתי לו שני כדורים לראש
מעצבים וברחתי משם כמו מטורף.

מאז על כל קורבן אני חורט את האות שלו בסכין וכל פעם במקום
אחר. מה שבטח מסביר לכם את ה-X על הגרון של יוסף.

אדם מגיע לנקודה בחייו שבה הוא מסתכל ובוחן את מה שעשה בחייו.
האם עשיתי משהו משמעותי?
משהו חשוב?
שיניתי משהו בעולם? למה להגזים, שיניתי משהו למישהו בכלל?
השפעתי בצורה מסוימת על מישהו?

לדעתי הנקודה הזאת בחיים באה אצלי מוקדם מדי. אני בן 24 היום.
כן, כן, היום ה-10 בדצמבר ויש לי יום הולדת 24. יכול להיות
שבגלל שזה יום ההולדת שלי, אני מסתכל אחורה... אני גם קרוב
לסוף.
נשאר לי רצח אחד לבצע. כמו שאתם בטח זוכרים יוסף היה X, מה
שאומר שנשארו שניים אחריו.
על Y אני לא מתכוון לספר לכם, בדיוק מאותה סיבה מזוינת שלא
סיפרתי לכם על כל מה שבא בין A ל-X.
אני רק יכול לומר לכם, למרות שבטח כבר ניחשתם, שהגיע לו למות.
אז כמו שאמרתי, הגעתי לנקודה הזאת בחיי, הנקודה שבה אתה מסתכל
אחורה. אז אני מסתכל אחורה.
אם כל מה שעשיתי הוא טוב או רע, אני אשאיר לכם לקבוע, אבל מה
שחשוב הוא שעשיתי משהו משמעותי, שיניתי משהו, השפעתי להרבה
אנשים על המשך החיים שלהם או חוסר ההמשכיות שלהם.
יצרתי לעצמי סימן היכר, כתבו עלי בעיתונים, מחפשים אחרי
במשטרה, אז כן, השפעתי בחיים שלי, ועל הרבה יותר מבן אדם אחד.
הדבר היחיד שמפחיד אותי עכשיו, הוא שכל העניין עומד להיגמר,
עוד רצח אחד.
האם אני אוכל להפסיק? הרי במשך תשע השנים האחרונות זה היה
הסיפור שלי, ומ-A היה לי סוג של שליטה. הרי בשביל זה אני מסמן
אותם, בשביל לדעת איפה אני, מתי להפסיק, איפה הסוף, זה נראה
פשוט בגיל 21 לקבוע סימן היכר, סוג של שיטת מספור.
זין עם זה, אני בטוח שכל פדופיל מזוין ששומעים עליו בחדשות, או
כל אנס ורוצח מדרגה שנייה רוצה להפסיק בשלב מסוים. אבל האמת
היא שזה בכלל לא בשליטתו, אז מה הופך אותי לשונה מהחיות האלה?
מה גורם לכם לחשוב שאני אוכל להפסיק? אז יש לי עוד אחד, אבל
אחריו מה יהיה, אתם באמת חושבים שאני אוכל לחיות בלי זה, שאני
אוכל למצוא לעצמי חיים רגילים, שאני אוכל למצוא סיפוק מחיים
בינוניים מבלי לעשות משהו ייחודי, אחרי הכל זה בדם שלי, אני
רוצח מלידה.
האמת היא שאני גם בכלל לא מנגן על פסנתר, אני לא מוזיקאי ואף
פעם לא הייתי. אין לי שום דרך נוספת להגיע לשלווה נפשית, רק
רצח עושה לי את זה. סתם סיפרתי לכם שאני מוסיקאי כדי לעורר
סימפתיה.

אבל לא, אני לא כמו החיות האלה, אני לא אנס מזוין, ובטח שלא
איזה פדופיל אימפוטנט שדבר היחיד שמרים לו את הזין הוא ילדה
קטנה. אני אסיים את זה, והסיפור הזה ייגמר. אחריו יישאר מקום
רק לזכרון.
מקום לדורות הבאים להשאיר את החותם שלהם בעולם הזה, כי אני את
שלי עשיתי.

אז אני עומד בפתח של הדלת האחרונה, הסוף נמצא ממש מעבר לדלת,
לפוחת אני צריך לעשות את זה בלתי נשכח, זה חייב להיות מיוחד,
אחרי הכל זה האחרון שלי. אחריו ישרור שקט.

את ה-Z אני אחרוט על הרגל מעל הקרסול כדי לזכור שזה הסוף.
אומרים ששנייה לפני שאתה מת כל החיים שלך חולפים לפניך, אז
מסתבר שזה נכון גם לגבי רצח אחרון, הרי אלה היו החיים שלי,
אחרי זה אני לא אשאר אותו בן אדם, הכל יהיה ריק, לא תהיה
משמעות יותר אלא רק זיכרון, זיכרון למשהו גדול שעשיתי ואני
אסתכל על הכל מלמעלה בחיוך. אחרי הכל הצלחתי, שלטתי בזה,
הצלחתי לעצור את עצמי.